אין זמן לגשת לזקנה הזועקת בשארית כוחותיה

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 25 לפברואר 2016.

לפניכם קטע מסיפורו של אילן שיינפלד, על החוויה המטלטלת שעבר כשהגיע לחדר מיון עם תעוקה בחזרה. הסיפור במלואו פורסם בבלוג של אילן ב-12 בפברואר 2016 :

"אתמול, במהלך שיעור כתיבה בכפר הירוק, הרגשתי רע. תעוקה בחזה, צמרמורת, מותשות גדולה, קושי נשימה. כמו שאני עושה במקרים כאלה, לקחתי טוש, כתבתי על הלוח את מספר הטלפון של שח"ל, שאני מנוי בו, ואת פרטי המכונית שלי. 'חבר'ה, אני מרגיש לא בסדר', אמרתי לתלמידיי. 'אם משהו קורה לי, התקשרו לשח"ל וטפלו במכונית שלי. דעו גם שיש מכשיר החייאה אצל השומר בכניסה'.

תלמידיי לא חיכו שיקרה משהו. הם ניגשו לשומר וקראו לו לחדר פנימה. הוא דיבר על לבי שיזמין אמבולנס של חברת נטל"י, שהאוניברסיטה הפתוחה מנויה בה, על חשבונה, כדי שיבדקו אותי. אמרתי לעצמי, שזו אופציה עדיפה מאשר לסיים את השיעור ולנסוע לבד לאיכילוב. אז הסכמתי שיקרא לאמבולנס, ובינתיים השלמתי את הרצאתי.

כשהצוות הגיע, הם פרשו את הציוד שלהם בכיתה סמוכה ריקה, ועשו לי א.ק.ג., מדדו את רמת החמצן בדמי ואת לחץ הדם שלי. לחץ הדם היה גבוה, ובא.ק.ג. ראו אילו אי סדירויות. הם החליטו לפנות אותי לחדר מיון. ביקשתי שיסעו איתי לאיכילוב. זה בית חולים קרוב הביתה, מקום שכבר ביקרתי בו בנסיבות דומות בפברואר שנה שעברה. בדרך נתנו לי ללעוס אספירין 300 מ"ג, ליתר ביטחון. מה שהיטיב את הרגשתי.

כשהגענו לחדר המיון דרש הצוות הרפואי מן הפרמדיק והנהג של נטל"י שייגשו לפתוח לי גיליון קבלה במשרד. זו הייתה דרישה חדשה לצוות. 'ומה קורה אם מגיע רק נהג עם חולה?' תמה הפרמדיק, 'עליו לעזוב אותו לבדו מחובר למוניטור של נטל"י, ולגשת למשרד?' זה לא עזר לו. בסופו של דבר הפרמדיק נשאר איתי בעוד הנהג ניגש ופתח לי גיליון אשפוז. רק אז קיבלו אותי בחדר המיון, הודיתי לנהג ולפרמדיק ונפרדתי מהם לשלום.

השעה הייתה עשר בערב, וחדר המיון היה כמרקחה. מקץ כמה דקות ניגשה אלי מישהי, ועשתה לי א.ק.ג. היא הביטה בתוצאות. 'יש לך א.ק.ג. קודם?' שאלה. 'לא', עניתי, 'אבל הייתי כאן בשנה שעברה'.

היא הוציאה מיד העתק של ה-א.ק.ג. מלפני שנה, השוותה תוצאות וראתה שאין שום חריגה ב-א.ק.ג. שלי, ואמרה לי זאת.

'קיבלתי בדרך אספירין. יכול להיות שהוא כבר השפיע עלי', אמרתי לה.

אבל באותו רגע נחתם גורלי להיות אחרון החולים שמתעניינים בו, מפני שהיו שם מקרים הרבה יותר דחופים. אישה זקנה מאד, מחוברת למכונת הנשמה, שזעקה לעזרה לרופא או לאחות, ומשלא נענתה קמתי ממיטתי והזעקתי אותם אליה. היא אמרה להם, שהיא לא יכולה יותר לסבול את הכאב, והם הבטיחו לה שיעזרו לה. במיטה אחרת השתולל גבר צעיר יחסית, עד כדי כך שנפל ממיטתו והיו צריכים לכבלו אליה. לידי התיישב קשיש בן 92, שכל ראשו היה מכוסה במורסות, מלווה בבנו יחידו, גבר בן חמישים, גס דיבור ובעל קול רועם ואלים. במיטה בצד התלוננה צעירה באוזני הרופא שרימו אותה, שהבטיחו לה שלא יכאב לה, וכך הלאה.

ובתוך כך הבהילו פנימה גבר שבגדיו ספוגי דם ועוד שני צעירים מעולפי מבט, על אלונקות. טירוף מוחלט.

לאחות לקח חצי שעה לגשת אלי. היא התחילה לשאול אותי שאלות, שמה עלי מד לחץ דם ומד סטורציה, אבל באמצע מישהו פנה אליה בדברים והיא עזבה אותי והלכה הלאה. משראיתי שלא שבה, פשוט הורדתי מעצמי את מד הסטורציה ומד לחץ הדם, שסתם לחצו עלי, והמתנתי עד שובה.

היא שאלה אותי את השאלות הרגילות. מה הרגשתי, אילו תרופות אני נוטל בדרך קבע והאם אני אלרגי לתרופות כלשהן. וגם התעניינה בהיסטוריה הרפואית שלי. 'עברתי צינתור בגיל 45', אמרתי לה. 'יש לי עורק אחד סתום עם מעקפים טבעיים, שלא נגעו בו, ועורק אחר עם שני סטנטים'.

'סטנט אחד?' שאלה בפיזור נפש.

'אמרתי שני סטנטים', השבתי לה. 'את ממש לא מרוכזת. ככה אי אפשר לנהל בדיקה'.

היא סיימה איכשהו את הרישום בגיליון האשפוז שלי. בינתיים כבר הייתי רעב מאוד. 'אני יכול לגשת לקנות לי משהו לאכול?' שאלתי.

"לא. עד שרופא בודק אותך אתה לא יורד מהמיטה," השיבה לי.

המתנתי עוד עשרים דקות. עבר שם רופא צעיר.

'תגיד, מתי הרופאים יגיעו הנה?' שאלתי אותו.

'הרופאים מסתובבים פה כול הזמן', הפטיר מאחרי גוו והמשיך ללכת.

'תשובה נהדרת', קראתי מאחרי גוו.

ירדתי מן המיטה, ניגשתי למזנון שעומד מחוץ לחדר המיון, הזמנתי שם כריך וכוס תה, וכשראיתי שאני ממש מרגיש לא טוב, זירזתי את המוכרת, ונחפזתי לשוב אל המיטה בחדר המיון.

בעודי ממתין שם עבר סיור של צוות האחיות בחדרי. הם מסרו אלה לאלה את פרטי החולים.

בדיוק הגיעה העת לחילופי משמרות של צוות המלווים את הרופאים. כשעברו ליד מיטתי הפליטה אחת האחיות 'תעוקת חזה. אין שינוי ב-א.ק.ג.' ומיד המשיכו הלאה. מבלי שאפילו שאלו אותי איך אני מרגיש. והאמת היא שהרגשתי נורא.

רק ב-22:55 לקחו לי דם לבדיקת אנזימים, ואחרי כן שלחו אותי לצילום חזה. לשאלתי אמרה לי האחות, שהתשובה מבדיקת הדם מתקבלת אחרי שעתיים, ושעלי לחכות שם. אבל את המיטה לקחו לי, ושלחו אותי לשבת בפינת הישיבה. אבל פינת הישיבה הייתה מלאת אדם, וכך אפוא מצאתי את עצמי מחפש לי כיסא בפינת ההמתנה מחוץ לדלתות חדר המיון, ליד משרד הקבלה.

איכשהו העברתי שם שעתיים. כתבתי קצת, בעיקר הבטתי המום במתרחש מסביבי. המקום הזה הוא מקום של טירוף. אני מרחם הן על האנשים העובדים בו והן על מי שמגיע לשם, כמוני, כדי להיבדק או לקבל טיפול. נקודת האור היחידה שהייתה לי שם, אחרי חילופי המשמרות, הוא שאחות אחת עברה לידי, ואז העיפה בי מבט וחייכה.

'אני קוראת את הבלוג שלך', חייכה אלי, 'גם לי יש תאומים'.

'תודה רבה,', חייכתי אליה בחזרה.

אחרי כן שאלתי אותה אם יש מצב לזרז את קבלת התוצאות של בדיקות הדם. "הילדים מחכים לי בבית," אמרתי לה.

'לבדם?' נבהלה.

'לא, עם סבא שלהם, אבל יצאתי אחר הצהריים מן הבית ולא חזרתי אליו. רק סבא חזר. והם נורא דואגים', הסברתי לה.

התוצאות הגיעו רק באחת לפנות בוקר. בינתיים כבר בדקה אותי רופאה צעירה, מקסימה. אמרתי לה, שאני אב יחיד לתאומים, ושאם התוצאות תהיינה בסדר אני הולך הביתה. 'עם סיפור כמו שלך', אמרה, 'אני ממליצה שתישאר הלילה במעקב בבית החולים. אם כבר שבוע ומשהו אתה מרגיש עייפות לא רגילה, במנוחה וגם בשעת מאמץ, ופרפורים בחזה, ויש לך את הרקע המתאים, זה עלול להיות גם כלי דם סתום. עדיף שתישאר כאן, ותעבור בבוקר בדיקת מאמץ ונדע מה קורה',

כשהגיעו התוצאות שבה על אזהרתה, ואמרה שתצטרך להחתים אותי על הצהרה, לפיה עזבתי את המקום מרצוני, למרות המלצתו של הצוות הרפואי.

'אני מכיר את עצמי', אמרתי לה. "כך בדיוק היה לפני שנה. ואני מבטיח לך שעוד השבוע אהיה אצל הקרדיולוג ואעבור את כול הבדיקות. אני מרגיש שאני זקוק לצנתור שני, ואין לי שום כוונות לדחות את זה. אבל אני לא רוצה שהילדים יעברו את הלילה בלעדי'.

בלבי אמרתי לעצמי, שלו אשאר לילה במיון של איכילוב אני עלול לחטוף שם איזה חולירע, ולא פחות גרוע מזה, לרדת מן הפסים מציוצי המוניטורים וזעקות החולים, ומן המראות שרואים שם. גבר עב גוף, כבן שלושים ומחצה, מסתובב עם מכנסיו מופשלים, פשוט מפני שהגומי השתחרר מהם, והוא הולך חשוף מפשעה במסדרונות, קרובי משפחה של מאושפזים המתגודדים ליד דלתו הראשית של חדר המיון, מתחננים בפני השומר שיכניס אותם פנימה, שעה שבפנים יש עומס אדם בלתי אפשרי, וכך הלאה.

רק השבוע הביאה מישהי מחברות סדנת הכתיבה שלי טקסט על חדר המיון באיכילוב. הוא תיאר מציאות עגומה, שבה כמעט ומנעו טיפול מאימה הזקנה מאד, בשל גילה. אך מכיוון שהיא, בתה, הינה אישה דעתנית, שגם מקצועה בתחומי הרפואה, הרימה קול זעקה וזיכתה את אימה בטיפול מיידי. כשקראה את סיפורה אמרתי לה, שמניסיוני זה באמת מקום קשה מאוד. לא העליתי על הדעת שאבקר בו בדיוק מקץ 24 שעות.

ליבי ליבי על הצוות הרפואי העובד בו. וגם על חוליו. ביני לבין עצמי אני תוהה, האם הנהלת בית החולים אינה יכולה לעשות דבר, כדי להקל על אווירת הטירוף המוחלט השוררת בחדר המיון הזה, המשרת את העיר ללא הפסקה שלנו. לא יכול להיות, שהעיר שלנו ללא הפסקה, אבל בחדר המיון הכי מרכזי בה אין זמן לאחות או לרופא לגשת לזקנה המחוברת למכונת הנשמה, מרימה לעת לעת את מכסה הפלסטיק שלה וזועקת בשארית כוחותיה, שהיא לא יכולה יותר לסבול."

letter-25.2

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.