רק אל תשכחו את כל זה ביום שאחרי
לא כך חשבתי שאסיים את חיי, נטול כבוד זרוק במסדרון
לא רציתי שהוא יאושפז במחסן
אני מרגישה בעיקר עצב מול המציאות הזו
רוב האנשים שראיתי ישבו לבד (לא כולם, כי לא היו מספיק כסאות) וחיכו…
ההורים סופגים את נזקי המערכת כל יום
עוד שבוע להסתובב עם עובר מת בבטן? אז נכנעתי ולקחתי כדורים
קורע את הלב שאדם בסוף חייו צריך למצוא את עצמו בסבל שכזה
לכולנו מגיע לקבל הרבה יותר כשאנחנו זקוקים לשירותי מערכת הבריאות
אני ניגשת אליה, היא אוחזת בידי ומתחננת שלא אשאיר אותה לבד
מול עשרות ומאות אנשים בשעתם הלא-קלה, הם נשארו מכבדים ולא שיפוטיים
לא לכולם נמצא מקום ישיבה. חלקם מסתובבים. חלקם זועקים
מכתבים לבריאות 