דווקא עכשיו במשבר הבריאות הענק שלפנינו, חשוב לזכור את ההתראות מכל השנים שעברו, השוקת לא נשברה ביום אחד אלא נסדקה ברשעות במשך שנים על גבי שנים, ומה שנעשה מעכשיו, הוא שיכול לקבוע אם נחיה במשבר הבא:

היה הייתה מערכת בריאות קטנה ואמיצה, במדינה צעירה יחסית. במערכת הבריאות הקטנה היו אנשים טובים שעבדו קשה מדי, כי האוכלוסייה הלכה וגדלה אבל הממשלה לא הקצתה מספיק תקציבים ותקנים לטיפול בכולם. להפך, היא האשימה את מערכת הבריאות הקטנה בבזבוז כספים והרעיבה אותה עוד ועוד, בזמן שנתנה תקציבים מנופחים בלי סוף למשרדים אחרים.

מערכת הבריאות הקטנה ניסתה לעורר את הציבור כדי שיבין שהיא עומדת לקרוס, וידרוש מהממשלה לעזור לה כדי שהיא תוכל לטפל בכולם. אבל הציבור לא אהב לחשוב על דברים כאלה, וגם השתכנע שעניינים אחרים חשובים יותר מענייני בריאות. רוב האנשים היו אדישים, או שהאשימו את מערכת הבריאות עצמה במקום להאשים את הממשלה שהייתה אחראית עליה.

מערכת הבריאות הקטנה עשתה כמיטב יכולתה, אבל כוחותיה הלכו ואזלו. אנשים נאלצו להמתין שעות על גבי שעות לטיפול ואשפוז בבתי חולים, ולא היו תורים לרופאים מומחים במשך חודשים ואפילו שנים. מערכת הבריאות הקטנה הרימה דגלים אדומים, הופיעה לישיבות בכנסת, ניהלה קמפיינים ועשתה כל שביכולתה כדי להבהיר שהמצב לא טוב והמערכת מתקרבת לאי-ספיקה.

אבל בין מערכת הבחירות הראשונה לשנייה לשלישית, אף אחד לא ממש שמע אותה. רוב הפוליטיקאים היו עסוקים בהטחת בוץ וטינופת אחד על השני, והתקשורת הייתה עסוקה בסקנדלים, הקלטות סתר ורכילויות עסיסיות בשביל הרייטינג.
תמיד היה איזה ח"כ שאמר משהו, או בית עסק שעשה דבר, תמיד היה משהו מעניין יותר מהבריאות שלנו.

עד שיום אחד, הגיעה מגפת הקורונה. ופתאום כולם התחילו לפחד.

כשהתבררו ממדי המגפה והסכנות שהיא מציבה לא רק לבריאות אלא גם לכלכלה ולמשק, הממשלה התעוררה סוף סוף. פוליטיקאים דיברו בטלוויזיה על הדרך הנכונה להתעטש ולהשתעל, סגרו בתי ספר, הכניסו אנשים לבידוד ואסרו על התקהלויות. אנשים לא ידעו מה לעשות והפגיזו את מערכת הבריאות בשאלות: "מה לעשות? לחבוש מסיכות? לאגור מזון ומים? ובכלל, למה אין מספיק מעבדות ומיטות אשפוז וחדרי בידוד? למה לא מטפלים בנו???"

מערכת הבריאות הקטנה ניסתה להזכיר להם שהיא מורעבת ומקוצצת כבר עשרות שנים, ובקושי היה לה מספיק בשביל לתת לאנשים בשגרה, שלא לדבר על בזמן מגפה כלל-עולמית. אבל אנשים המשיכו להפנות אצבעות מאשימות למערכת במקום לפוליטיקאים. מערכת הבריאות הקטנה והאמיצה לא נתנה לביקורת לעצור אותה: היא המשיכה לעשות כמיטב יכולתה עם האנשים הנפלאים שבה, שעבדו יום ולילה כדי לספק את הביקוש לבדיקות, לטיפולים ולאשפוזים. היא קיוותה שהפעם – אולי הפעם – הממשלה תעמוד בהבטחה שלה ובאמת תעביר תקציבים ותגדיל את מכסת התקנים.

לסיפור הזה אין עדיין סוף טוב, אבל אנחנו מאמינים שיהיה כזה.

אנחנו עדיין עם מדהים שאכפת לו, עם עובדי מערכת בריאות שמקריבים הכל למען בריאות הציבור, שעם רק קצת סבלנות והבנה מאתנו באמת מצליחים לעשות ניסים.
כל עוד לא נאבד את העשתונות, יש לנו את כל הכלים כדי לעבור את זה.

ואנחנו נעבור את מגפת הקורונה, בתקווה שעם כמה שפחות נפגעים וכמה שפחות נזק למשק. אבל הסוף הטוב האמיתי יוכל להגיע רק ביום שאחרי.

אם, ביום שאחרי המגפה, כשהחיים יחזרו לשגרה, אנשים יבינו סוף סוף שמערכת הבריאות חייבת להימצא בראש סדר העדיפויות הלאומי – תמיד, ולא רק בזמן מגפה – נוכל להכריז על סוף טוב.המגפה היא צלצול השכמה נחוץ מאוד לכולנו, ובמיוחד לממשלה שתקום. מערכת שבורה ומורעבת לא יכולה להתקיים לנצח על ניסים וכוונות טובות. כדי שלא נעמוד שוב מול שוקת שבורה, צריך להתעקש שהתקופה הזו תהיה רק ההתחלה של שינוי הרבה יותר כולל ומהותי.

רק אל תשכחו את כל זה ביום שאחרי.