בינתיים, במחלקה , שקט אלוהים שמופרע מדי פעם על ידי צרחות, תחנונים

המשבר במערכת הבריאות לא התחיל עם מגפת הקורונה, ונראה שגם לא יסתיים אחריה. שיטת העבודה מבוססת על כיבוי שרפות מינימלי, שמשאיר פציינטים מוזנחים במסדרונות וצוות רפואי שחוק ומותש, על סף אובדן האנושיות.

אנחנו לא מפרסמים את הסיפורים והעדויות כדי להגיד "אמרנו לכם".

אנחנו עושים את זה כדי שכולנו לא נשכח מי הזניח את המערכת במשך עשורים, ועל מי האחריות לתקן את המצב. תיקון של ממש, לא פלסטר זמני. שינוי יסודי ומהותי של סדרי העדיפויות, שימנע מצבים כמו מה שדנה ספקטור מספרת עליו כאן. זהירות, קריאה לא קלה אבל חשובה:

"אני כותבת את זה בזהירות. יש לי יראת כבוד שגובלת בסגידה לרופאים ורופאות ואחים ואחיות, אני אתעקש  לכנות אותך דוקטור מאיה גם כשאת מבקשת ממני,  "רק מאיה". אבל בימים האחרונים דודה שלי שוכבת בבית חולים איכילוב. ואני ככ מאוכזבת מהם.

אי אפשר לעזוב את החולה שלך לשניה. כולם יודעים את זה. לא תבוא אף אחות להשקות אותו כשהוא יצעק "מים מים". אף אח לא ישאל, "גיברת הכל בסדר?" כשהזקנה במסדרון תצרח כל הלילה בלופ אינסופי "די, די, אני רוצה למות!!!!". החולים פשוט שוכבים שם כמו עציצי נוי מפלסטיק. צורחים, צמאים, מכייחים.

הרופאים מגיעים לבקר אולי פעם פעמיים ביום. הם עומדים רחוק מהחולה שלהם ומדברים עליו כאילו היה גרב זרוקה שצריך להבין באיזו שידת איקאה לאפסן. פנימית? טיפול נמרץ? צריך לגלגל את החולה הזה הלאה. "אבל אני כאן", אומרת הזקנה, "ספרו לי מה קורה איתי". לפעמים יש רופא נחמד שעונה לה.

כמובן שיש מלא חולים במסדרונות. הבנו שיש בעיית תקציב ומערכת הבריאות גם בביה"ח האגדי של ת״א, איפה שתלויות יצירות אמנות על הקיר. ולכן כל קרובי המשפחה מגיעים מראש במין קבלה אסירת תודה כזו. לא מצפים לכלום. מביאים לחולה שלהם בקבוק מים מהבית. משקים אותו כשמבקש. ואם הוא לבד? שייחנק.

אבל גם בציפיות נמוכות, יש ככ הרבה שאלות שעולות ליד המיטה שלה בלילה. רגע, זה בסדר שיש רק אח אחד פה על כולם? שהחולה מחובר למחשב ובאים רק אם הוא מצפצף  הרבה זמן? אני הרי זוכרת בתי חולים. אחיות ישראליות מופלאות ומצחיקות שהיו באות פעם להיטיב לי את הכרית, לשאול מה שלומך. כל זה איננו?

ורק בגלל מערכת הבריאות בלה בלה תקציב? או שזה רק איכילוב, שעבר לניהול ממוחשב של חולים עציצים ולכן אף אחד לא מתעקש שהחולה יאכל, אפילו שהוא לא אכל כבר ארבעה ימים? המגש חוזר ריק, הצוות לא יודע. רוצה שמישהו ידע? תדאג שלחולה שלך יהיה נציג שאוהב אותו לידו.

ושוב רועדת לי האצבע, כי זה איכילוב, שתמיד הייתי ככ גאה בו. כי זה צוותים רפואיים והם אנשים כל כך הרבה יותר טובים ומועילים מכולנו אז תסתמי את הפה. כי מה אני מבינה ברפואה, אולי לזרוק אותה ולחכות זה הטיפול הנכון . כי אני לא שם כל הזמן, אז אולי הם מטפלים בה כמו מינימום ראש ממשלה כשאני לא שם.

ובינתיים, במחלקה , שקט אלוהים שמופרע מדי פעם על ידי צרחות, תחנונים. פסקול הסוף של החיים שאף אחד לא רוצה לשמוע. שום קבקבים של אחות שממהרת לראות, רק כמה אחים שמוטלים על כיסאות משרדיים בעמדה וגולשים באייפון. שמישהו יגיד לי – זה נורמלי? ככה זה עכשיו?

מגש האוכל המשומש הזה ששוכב כבר שעה ליד הדלת של חדר הבידוד שבו שוכבים חולי קורונה. זה שהתיישבתי לידו בלי לדעת שזה יצא מחדר הבידוד. תקין שאף אחד לא מפנה אותו?  פעמיים בדקה אני מתקנת ציפיות וחושבת, ככה זה עכשיו. יחסית טיפול בסדר. אבל משהו לא מניח לי.  כי באים רק לפיפס של המחשב.

אלו בני אדם, והם הפכו למשהו שצריך לגלגל אותו, לנטר אותו, לנהל אותו. לחבר למוניטור והוא כבר יגיד לנו כשגוסס. היא היתה פעם תסריטאית ממש מפורסמת שגרה בקוטג כפרי בלונדון והיא עדיין ג’ינג’ית קורעת מצחוק. אבל היא רק עוד מספר שחלף במסדרון.

 

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 28 לאוגוסט

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.