"כולם ישבו וחיכו, שעות על גבי שעות…"

לצפייה במכתב שנשלח:  מכתבים לבריאות 29 אפריל 2014

לפניכם סיפורה של הילה בניוביץ'-הופמן על חוויותיה בשני חדרי מיון שונים באותו יום:

"בעקבות חשד לזיהום בחתך מניתוח גב, רופאת המשפחה המליצה שכירורג יראה את הפצע. אמי ליוותה אותי לבית החולים הקרוב, "השרון" בפתח תקווה. עברה כשעה עד שהתקבלנו לבדיקות ראשוניות אצל אחות עייפה ועצבנית, ועוד כשעה וחצי עד שהגענו לחדרו של הכירורג. הכירורג העייף והעצבני קיבל אותנו לחדרו, ואז מלמל משהו על התייעצות ונעלם לעשרים דקות. המשכנו להמתין. כשהכירורג שב, הוא טען שאינו מוכן לטפל בחתך מניתוח שלא הוא ביצע (?) וסירב לטפל בי (?!?) תוך שהוא ממליץ לי לגשת למיון של בי"ח שיבא, כי שם בוצע הניתוח.

מיהרנו לחדר המיון של שיבא, למרות שהייתי קצת פחות מחודש אחרי ניתוח גב. אפילו את השעתיים וחצי של ישיבה במיון של בית חולים "השרון" היה אסור לי לעשות, טכנית, והנה נשלחתי להמתין שוב. ובכל זאת, החשש מפני זיהום בעמוד השדרה גבר על העייפות. שוב התקבלנו על ידי מזכירה, והתיישבנו לחכות. מיון ראשוני אצל האחות. תור לרופא. לקיחת דם. המתנה. המתנה. המתנה.

בשלב מסוים כל הגוף שלי זעק מרוב כאבים. אחרי ישיבה של שעתיים וחצי בחדר מיון אחד ועוד שלוש שעות בחדר מיון שני, כשאני לא אמורה לשבת יותר מחצי שעה רצוף לכל היותר בהוראת הרופאים, חיפשתי נואשות מקום לשכב בו קצת. האפשרויות שעמדו לרשותי היו כדלקמן: לשכב על הרצפה, כשאין לי שום דרך להתכופף ושום דרך לקום לאחר מכן, וסביר שזו לא אופציה הגיינית במיוחד; לשכב על שורת מושבים בחדר ההמתנה, אפשרות לא מאוד נוחה לגב ולא לגמרי הוגנת כלפי הממתינים האחרים לטיפול, כי חדר ההמתנה הפך לצפוף יותר ויותר מרגע לרגע; לבקש מהאחיות שיתנו לי מיטה לשכב בה. בחרתי באופציה השלישית, והלכתי להתחנן על נפשי.

"אין לי מיטות", אמרה לי האחות העייפה והעצבנית במיון אורתופדיה. "לכי דברי עם האח הראשי במיון הכללי". – "מה פתאום באת לכאן?" התרגז עלי האח הראשי במיון הכללי, "לכי דברי עם האחות במיון אורתופדיה". אני לא טובה בלהיות כדור פינג-פונג, אז בלעתי את רוקי, התהלכתי קצת במסדרון, והשתדלתי לזכור שאנחנו כאן למטרה חשובה. אני חזקה, אני יכולה לעמוד בכאבים.

אבל אחרי 5 שעות המתנה במיון שיבא, שהגיעו אחרי 3 שעות המתנה במיון השרון, שהגיעו אחרי שעה של המתנה בקופת החולים, פשוט לא יכולתי יותר. הלכתי שוב לאחות מאורתופדיה, ואמרתי לה "אני יודעת שעמוס פה היום, אבל אני נמצאת בסיכון של גרימת פריצת דיסק נוספת לעצמי. אני לא יכולה לעמוד או לשבת יותר. אני חייבת לשכב". – "אין לי מיטה!" נבחה עלי האחות העצבנית והעייפה ודחפה אותי החוצה מחדר הבדיקות, "לכי למיון הכללי. אם אין להם מיטה, אין מה לעשות!"

הסצינה הסופית נדמתה לטיוטה שנזנחה מתוך מחזה של חנוך לוין: מצד אחד, אישה צעירה ומנותחת-גב, מותשת מיום שלם של התרוצצויות, עמידה וישיבה לסירוגין, דחיות של רופאים ואחיות ומזכירות, ממררת בבכי ומנסה להסביר לאח הראשי של חדר המיון שהיא פשוט לא יכולה לעמוד יותר, כי נשבר לה הגב, שלא לדבר על הזין, מרוב ההמתנה הזו. מצד שני, אח ראשי של חדר מיון בתפוסה של יותר מ-100%, צועק על האישה הצעירה דברים בנוסח "אין לי מיטה! מה את רוצה שאני אעשה, שאקח אותך 'שק קמח' על הגב שלי?? אין מיטות!! אין!!!"

בעקבות המהומה, הכירורג העצבני והעייף שהיה במקום הודיע לי שהגיעו סוף סוף תוצאות הבדיקות, אין סכנה מיידית מהחתך, ואני יכולה להתאשפז ללילה ליתר ביטחון, או לחזור בעוד יומיים ולנסות לתפוס את המנתח שלי ישירות במחלקה. ויתרתי על תענוג האשפוז, והלכנו הביתה, מותשות.

מה שעצוב באמת הוא שזו לחלוטין לא אשמת הצוות. אכן, לא היו מיטות. אכן, היו יותר מטופלים ממה שהמקום מסוגל להכיל. יחד איתנו בחדר ההמתנה היו איש עם כוויה חמורה ברגל, ילדה עם אצבעות שבורות, אישה עם חשד לאפנדיציטיס, איש מבוגר עם חשד להתקף לב. כולם ישבו וחיכו, שעות על גבי שעות. לא בגלל רשעות הרופאים ואטימות המערכת, אלא בגלל שבמילים פשוטות, מערכת הבריאות במדינה לא יכולה לספק את צרכי האוכלוסייה.

 

promo1

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s