אני משפילה מבט. והולכת הליכה נמרצת שאינה מאפשרת קשר עין ואינה מזמינה לשיחה.  כי זה בא על חשבון המטופלים האחרים.

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 6 אוגוסט 2014.

לפניכם קטע מסיפורה של ד"ר דנה דורון, "המסע לחדר 9", שפורסם לראשונה באתר "המקום הכי חם בגיהינום". ד"ר דורון הציגה דוגמה לחוויה היומיומית שלה – הניסיון להגיע לאחד ממטופליה, כשהיא מעוכבת שוב ושוב על ידי מטופלים אחרים וקרובי משפחתם:

"חצי שעה אחרי שהייתי אמורה להגיע למטופל המונשם בחדר 9, אני מגיעה אליו.

אני בודקת אותו, מנסה לדבר אתו ולא מקבלת תגובה, רושמת הוראות להמשך טיפול הבוקר במחלקה. אני יוצאת מהחדר שלו, יש לי עוד 15 מטופלים לראות בשעתיים הקרובות. מחוץ לחדר מחכה לי מישהו: 'ד"ר, אבא שלי בחדר 10, הוא כל הלילה רואה חתולים ומיילל. אמא שלי מאוד בוכה. אני רוצה להבין מה עושים אתו'. אני מסבירה שדיברתי עם אחיו קודם לכן ושנשב לשיחת משפחה בתום הביקור. הוא לא משתכנע. אני מוסיפה שאתמול בערב שוחחתי גם עם אחותו. שזה לא נכון לקיים את השיחות בנפרד, שזה פוגם בתיאום ולא מתאפשר לנו כצוות במחלקה בגלל אילוצי ומגבלות זמנים ועומס. 'אבל אני פה עכשיו ולא מסתדר לי אחר כך. אני מבקש שתדברי אתי עכשיו'. 'כמה אחים אתם?' אני שואלת. '13. למה זה משנה?' הוא מתעצבן עלי.

שנתיים בהתמחות ואני כבר מבינה שאף שיחה עם אף מטופל היא לא 'רק כמה דקות'.

וכבר יש לי הליכה הודפת. לכל רופא יש ההליכה ההודפת שלו. יש כאלה שהולכים עם הראש בתקרה, יש כאלה שמדברים בטלפון. אני משפילה מבט. והולכת הליכה נמרצת שאינה מאפשרת קשר עין ואינה מזמינה לשיחה. אני לא אוהבת להיות הרופאה הזאת, אבל אני משתמשת בהליכה ההודפת שלי כשאני מרגישה שאין לי ברירה. זה קורה כמעט כל יום.

היא שמורה למסדרונות בתי חולים, ולמשפחות ומטופלים שאני קולטת שלא ירפו ממני, גם אם אין לי מה לומר, גם אם השיחה לא לוקחת לשום מקום, גם אם מה שיש לומר נאמר ונדון אתם כמה וכמה פעמים.

כי זה בא על חשבון המטופלים האחרים. כי זה בא על חשבון הזמן שלי לקדם את מאחורי הקלעים של הבירור הרפואי כדי לספק להם תשובות. כי אני לא סובלת את האטימות הזאת שלהם, שרוקדת טנגו עם האטימות שהם מתארים, שבאה מכיוון הרופאים שלהם. כי את הנזק המצטבר של הדרשנות ש'יתייחסו אלי, עכשיו, כי אני במצוקה, ויתנו מענה לכל מה שאני צריך' – הם לא רואים, אבל הרופאים שלהם, שמנווטים בין אינספור מצוקות, כן רואים.

והלוואי שבדיון הציבורי על היחס לאנשים בבתי חולים היו מדברים גם על החלק הזה בדינמיקה בינינו, על המחיר שמשלמים כולנו על חוסר היכולת שלנו לעמוד בתור בלי לעקוף, על התחושה שאם לא מתייחסים אלי פיזית עכשיו אז בטח נמחקתי, על כל מה שהופך אותנו לקשים גם בתור בבנק וגם בכביש. וגם בבית חולים, כשאנחנו דורסים אחד את השני וכועסים על הרופא שלא משתף עם זה פעולה."

(הטור המלא פורסם באתר העיתונות החברתי "המקום הכי חם בגיהנום", להמשך קריאת הטור המלא).

promo-aug6

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s