התנצלות: בשל תקלה, המכתב שנשלח ב-29/10 מפורסם היום.

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 29 אוקטובר 2014.

לפניכם סיפורו של יניב ויזמן, על אבחון שגוי ולקוי שעיכב את הטיפול בו, כמעט והביא למותו ובסופו של דבר גרם לו לנזק לכל החיים:

"לפני מספר שנים התפתחה לי דלקת בגרון. דבר שיגרתי שממנו סבלתי מפעם לפעם רוב חיי.

כאשר הייתי חולה בדלקת, לרוב נשלחתי לאשפוז, ולאחר מספר ימים הייתי משתחרר. באחת הפעמים, כאשר חשתי לא טוב, פניתי לרופא משפחה וזה כהרגלו הפנה אותי לבית החולים שם אושפזתי.

עם הימים מצבי הלך והתדרדר במהירות. לכך התלוו הקאות אין סופיות, חום שלא ירד והתעלפויות. על מנת להרגיע אותי, החלו לתת לי משככי כאבים למיניהם. כשזה לא עזר, החלו להגדיל את המינון עד רמה של מורפיום מידי יום, בכמויות גדולות. למי שלא יודע, מורפיום פשוט מעלף אותך לפרקי זמן ממושכים.

כעבור כמה ימים נוספים כבר לא הצלחתי להתבטא בבהירות, כלומר לדבר. היו יוצאות לי מילים מהפה בלי קשר למה שרציתי להגיד וזה תסכל אותי. לבית החולים היה פתרון יצירתי – הביאו פסיכיאטר שידבר איתי בין התעלפות להתעלפות.

למזלי הרב לאחר שלושה שבועות הופניתי לנוירולוג נפלא. הוא ביצע כמה בדיקות, ואני – לאחר כשלושה שבועות באישפוז – עשיתי הכל כדי להוכיח שאולי אני בסדר. לצערי, מיד בתום הבדיקה התעלפתי.

הרופא נדהם שאני בבית החולים כשלושה שבועות ולא הגעתי אליו עד עכשיו. זכור לי שכאשר התעוררתי, ביקש הרופא להרחיק אותי מכל אדם, כולל ההורים שלי, ושרק הוא ילווה אותי עם מסיכה על הפנים. מצד אחד נבהלתי מאוד, אבל מצד שני בכיתי מהתרגשות כשהוא ליווה אותי. הבנתי שהאדם הזה יודע משהו שאחרים לא יודעים.

לאחר סדרת בדיקות כגון MRI וכדומה, הועברתי לבידוד עם דלקת חריפה מאוד בקרום המוח. נאמר לי ע"י הרופא שהמחלה הזו היא קשה ביותר ויש מחד חשש לחיי, אך מאידך עצם היותי חי לאחר פרק זמן כזה ארוך אומר שיש סיכוי גבוה שאני אצליח להתאושש מזה.

פנו להורי מהר מאוד מבית החולים על מנת להחתים אותם על טופס כדי שלא יתבעו אותם, והבטיחו לי המשך טיפול ברמת VIP.

היום אני בן 38 חולה אפילפסיה, השלכה ישירה של מחלה שתקפה אותי ולא טופלה בזמן. למגבלה הזו יש השלכות קשות על אורח החיים שלי, כגון – אסור לי לנהוג, אני חייב להסתובב עם צמיד שמתריע שאני חולה, כדורים פסיכיאטריים למניעת פרכוסים. אבל זה כלום לעומת השאלות של ילדיי, כגון: אבא, למה אימא בוכה כשאתה נרדם? אבא, למה כל הזמן לוקחים אותך באמבולנס? אבא, אתה לא תעזוב אותנו, נכון?"