לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 23 נובמבר 2014.

לפניכם סיפורה של ע', המעיד על מצבם הקשה של מטופלים בתחום בריאות הנפש שלא נמצא בפיקוח הדוק די הצורך, ונתונים לחסדיהם של מטפלים שלעתים מתעמרים בהם וגורמים נזק רב עוד יותר:

"במסגרת טיפול נפשי, הוזמנתי לאשפוז יום. אחרי תקופה יחסית קצרה, שוחררתי. במכתב השחרור הרשמי שלי, כתוב ש'לא שיתפתי פעולה' ושגיליתי 'התנגדות לטיפול'. זה ממש לא נכון.

מה שקרה הוא ככה: ביום הראשון שלי שם, התחברתי עם א'. א' היא בחורה ממש חמודה, שבין השאר סובלת מפיברומיאלגיה שמתבטאת אצלה בכאבי שרירים מאוד חזקים. התחברנו בהמון רמות והפכנו לחברות ממש טובות.

אני הגעתי לשם אחרי המשבר הגדול בחיי, אחרי שמאסתי בחיי. מלאה בחרדות ודיכאון. רק כדי שתבינו את הרקע, כשהייתי בת 15 אבא שלי היה אלים מילולית ופיזית כלפיי. כך שהייתי במצב מאוד שביר נפשית.

באשפוז הים, בצוות הטיפולי היו שני אחים. אח אחד היה נעים ונחמד. לאח השני קראו ר'. הוא היה איש מרושע שירד לחיי המטופלים. הוא היה מאד ותיק במקום, הכיר את כולם. שנאתי אותו, והוא ידע את זה. פחדתי ממנו.

חלק מחובות המאושפזים היו להכין ארוחת בוקר וצהריים. כמובן שגם א' היתה צריכה לעשות אותן. היא התחננה שיתנו לה שתי ארוחות בוקר (שהיו לה מייסרות וקשות, אבל סבירות יחסית לצהריים). כמובן שלא נתנו לה. היא בכתה כל השבוע.

ביום של תורנות הצהריים שלה, ר' היה האח התורן. היא בכתה בהכנות, היא בכתה בהגשה. אני השתדלתי להיות שם. לא נתנו לי לעזור לה, כמובן.

 

בשטיפת הכלים שאחרי, הייתי איתה במטבח. לקראת הסיום, הגוף שלה פשוט קרס. אם לא הייתי שם לתפוס אותה, היא היתה נחבטת ברצפה.

הראשון שהגיע היה ר', כמובן. הוא רצה שאני אלך. לא הסכמתי, ידעתי שהוא מציק לא'. לא רציתי להשאיר אותם לבד.

במשך חמש דקות, הוא לא עשה שום דבר רפואי. הוא לא הסתכל עליה. הוא צעק עליי, הוא איים עליי. הוא הרים את היד וכמעט העיף לי סטירה. לא הסכמתי ללכת משם עד שהפסיכולוגית שלי, שהיתה גם הפסיכולוגית שלה, הגיעה למקום. רק אז הלכתי. כולם שמעו את הצעקות.

הלכתי עם א' הביתה. חיבקתי אותה והייתי איתה.

זה קרה בשבוע השלישי שלי שם. מאז הייתי בחרדות כל הזמן. פחדתי ממנו כשהוא היה בסביבה, וחייתי את הטראומה כשלא. לא יכולתי להירגע.

באיזשהו שלב, כנראה שהצלחתי לעצבן יותר מדי אנשים, ושבוע וחצי לאחר מכן, 'השתחררתי' עם הפניה לאשפוז כי הייתי אובדנית. לא היה לי לאן ללכת. חייתי את הטראומה.

זה כל הסיפור."