לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 27 ינואר 2015.

לפניכם סיפורה של רינה מינואר 2015, על המתנה של שעות על גבי שעות במיון בכאבים ובמצוקה, עד שבסופו של דבר בחרה לעזוב את חדר המיון מבלי שהתקבלה החלטה לגבי אשפוזה:

"אני אסטמטית קשה, יש לי בצקת במיתרי הקול וסוכרת – בקיצור, אני לא בריאה. הגעתי למיון לפני שבועיים בגלל קוצר נשימה וכאבים קשים בכתף.

הייתי שם ביום חמישי בלילה, לא היה עמוס במיוחד. הרופאה במיון הראשוני לא בדקה אותי, אלא שלחה אותי למיון אורתופדי. חיכיתי שם שעות על גבי שעות. הסיבה להמתנה הארוכה היתה בסך הכל בדיקת דם פשוטה, אבל זה לקח שעות. אחר כך הביאו לי רופא, שבילה לידי רק דקה – לא הספקתי כמעט בכלל לדבר איתו ופתאום הגיע מקרה דחוף לחדר, כך שהרופא נאלץ לעזוב. כך שאחר כך הייתי צריכה להתחיל שוב את כל ההסבר עם רופא אחר, ושתבינו, יש לי בצקת במיתרי הקול וקשה לי לדבר. כל פעם להתחיל מחדש את ההסבר, זה מאמץ אדיר.

בסופו של דבר, האחראי במיון האורתופדי רצה להעביר אותי בחזרה למיון הראשוני. כשחזרתי לשם, הרופאה הראשונה שראתה אותי שאלה 'בשביל מה חזרתם לפה?' – עניתי לה, 'הרופא שלכם שלח אותי, חשבת שאני באה לצורך שעשוע?' אחר כך היא ראתה מה שהרופא ההוא כתב, ואז פתאום שלחה אותי לאינהלציות, צילומים, סטרואידים בעירוי. אבל התשובה הראשונה הזו, הזלזול – למה אי אפשר לתת יחס אנושי? אנחנו לא בני אדם?

אחרי זה העבירו אותי לאגף אחר של המיון כדי לחכות עד הבוקר. במשך שעות לא ניגשו אלינו, עד חמש בבוקר, ואז לא יכולתי יותר לסבול וביקשתי שישחררו אותי. ביקשתי מאחראי משמרת, שכבר היה עייף מת, לשחרר אותי. למרות שהרגשתי כל כך רע וידעתי שאולי אני בסכנת חיים, העדפתי כבר למות בבית. על מה אני משלמת כל כך הרבה שנים לקופת חולים? מביאים אותך למצב של תסכול נוראי, תחושה שלאף אחד לא אכפת ועוד כועסים עליך. איזה יחס, איזו השפלה.

 

ביקשו ממני לחתום שאני עוזבת בניגוד לעצה הרפואית וסירבתי, אז הם לא רצו לתת לי את מכתב השחרור. על מה אני אחתום? איתי הרופאים כמעט ולא דיברו. התקשורת מתנהלת רק בין רופאים לרופאים."