לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 16 לאפריל 2015.

לפניכם סיפורה של מיכל, על החשיבות העצומה של ליווי מטופלים על ידי בני משפחתם בבתי חולים, ועל חוסר התיאום בין אנשי הצוות המטפל שגורם להזנחת בעיות חשובות של החולים:

"אשפזו את אבא בפנימית ב-7 בבוקר, אחרי לילה מפרך במיון.

המחלקה הפנימית היא יקום מקביל. חולים חסרי אונים מופקדים בידיהם (הלא תמיד חמות ונאמנות) של הצוות הרפואי- סיעודי. הנה לדוגמה שיחה אמיתית עם רופא בדלפק בשעה 19:00:

אני: 'אני מבינה שאתם לא נותנים לאבא שלי אינסולין והסוכר שלו כבר הגיע ל-300. למה?'

דוקטור: 'לא יודע. צריך לשאול את א׳ האחות שאחראית על החדר שלו.'

אני: 'אבל אתה הרופא, לא?!'

דוקטור: אני לא מתעסק בזה, אני לא יודע. לא זוכר הכל בע"פ. זה הכל בתיק שלו.'

אני: 'אז אולי אתה יכול לבדוק בתיק (בבקשה, זה רק לעיין במחשב שמולך)?'

דוקטור: 'לא, חכי לאחות היא תיכף תבוא.'

אחרי 5 דקות מגיעה א׳ האחות לדלפק. אני משתפת אותה בסיפור.

אחות: 'אז מה את רוצה ממני?'

אני: 'שתבדקי את עניין האינסולין.'

אחות: 'זאת לא החלטה שלי, זה הרופא צריך להחליט.'

יש חור בדלי…

ביום השני לאשפוז אמר הרופא הבכיר שצריך לעשות בדיקת MRI ביום ראשון ועד אז אין מה לדבר על שחרור.

נזכרתי בראיון שראיתי לפני כשבועיים אצל אילנה דיין, שם סיפר רופא מאיכילוב על הקצאת בדיקות MRI למחלקות. 'לפנימית אין בכלל', הוא אמר. ואני חשבתי לעצמי – עובדה שיש, ועוד לאיש בן 90. הרופא ההוא כנראה הגזים.

אז זהו – שאין.

היום יום שישי. שחררו אותו הביתה. הם פוחדים מזיהומים. צודקים, בית חולים הוא מקום מסוכן לחולים. בהמלצות כתוב: 'בדיקת MRI. המשך טיפול בקהילה.' במכתב כתבו שמצבו טוב ומיוצב. בדיקות הדם – עוד מהמיון. איך יודעים? לא יודעים. 'הרופאה יודעת, דברו אתה.'

אני: 'ואיפה הרופאה עכשיו?'

אחות: 'לא יודעת. אולי ירדה למיון. לא פה.'

יש חור בדלי…

אז אבא בבית עכשיו, מרגיש בדיוק כמו לפני האשפוז.

לאבא שלי יש (גם) דמנציה. אחרי 3 ימי אשפוז, הוא חזר ואמר שהוא לא מבין מה הוא עושה שם.

לי אין דמנציה, אבל גם אני לא מבינה מה הוא עשה שם.

מדינת ישראל, מרץ 2015."