לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 26 לאפריל 2015.

לפניכם סיפורה של א', רופאה ששיתפה אותנו בזיכרונות מהתמחותה בבית החולים, על העומס והצפיפות שהיו מנת חלקם היומיומית של אנשי הצוות:

"יום העבודה שלי בבית החולים התחיל, כמעט תמיד, בעצב גדול. עם פתיחת דלת הכניסה למחלקה הפנימית, בכל יום, פרט לאולי יומיים או שלושה בשנה, נגלתה מולי התמונה העגומה של המסדרון, החסום בחלקו במיטות אשפוז, עליהן שוכבים מטופלים. לתמונה זו קראנו 'מחלקה עם פרוזדור'.

ימים 'בלי פרוזדור' היו ימי חג, נדירים ביותר, וכבר התרגלנו לכך שמחלקה פנימית בבית החולים היא מחלקה שמסדרונותיה מאוכלסים במיטות, פרגודים, כסאות, מטופלים ובני משפחה המשגיחים על יקיריהם החולים.

כמה יפה היתה המחלקה בימים 'בלי פרוזדור'! המעבר מחדר לחדר דרך המסדרון היה חלק, בלי צורך לתמרן עם עגלת התיקים הרפואיים והמחשב הנייד, לא היו פרגודים (שבורים למחצה או מלוכלכים) שעמדו בדרכנו, לא מבטים מיוסרים, מיואשים, מושפלים של נשים וגברים שבגין החולי שלהם נענשו, ומעבר לסבל שמחלתם מסיבה להם, עליהם לשכב על מיטה הממוקמת במסדרון.

ביקור במחלקה 'בלי פרוזדור' הוא ביקור נעים, ללא לחץ של זמן וללא ניסיונות התחמקות ממבטם של המטופלים במסדרונות, המשוועים לעזרה, לפרטיות ולמעט כבוד.

בימים בהם קיימתי ביקורים במחלקה 'בלי פרוזדור', כאמור, לא יותר משלושה ימים במהלך השנה, הרגשתי שאני רופאה טובה יותר."