לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 14 למאי 2015.
לפניכם סיפורו של עמיחי – סיפור קטן ממרץ 2015, על נהלים מיושנים שלא נתונים לשיקול דעתו של הצוות הרפואי בבית החולים, וגורמים לסבל רב למאושפזים:
"סבתא שלנו, בת 80, מאושפזת במחלקה האורתופדית בבית החולים אסף הרופא.
היא נפלה ושברה את שתי הרגליים. לא יכולה לזוז מהמיטה. הכאבים מהגיהינום. ניתוח, חיתולים, קטטר, פלטינות, הכל.
בחדר שלה חם ומחניק. לשלוש נשים ששוכבות שבורות בחדר, יש חלון שנפתח בקושי ל-10 ס"מ והאוויר עומד. אי אפשר לנשום. ביקשתי שידליקו להן מזגן: 'אי אפשר', ענתה לי האחות בקבלה, 'המזגן רק מחמם'.
המזגן במחלקה נשלט על ידי מחשב והמחשב עדיין לא עבר לשעון קיץ, אז אין קירור. 'כבר 5 שנים זה ככה', אמרה לי האחות. מסתבר שבכל מעבר משעון קיץ לחורף ובחזרה, לוקח למחשב כמה שבועות להתעדכן והחולים מתענים.
אז מה לעשות, שאלנו, היא סובלת נורא. 'תביאו לסבתא מאוורר מהבית', היתה התשובה, 'זה הפתרון היחיד בשבילכם'."
מכתבים לבריאות 
נשמע מוכר. זה לא סוד שיש מחלקות שמקבלות עוד פחות מהמעט שמקבלות השאר, ובשנות התשעים (בהחלט זמן שבו שאר חלקי בית החולים החיפאי הידוע בו שהיתי אז היו ממוזגים ממזמן) היה לי העונג להתאשפז עם דכאון רציני במחלקה הפסיכיאטרית הפתוחה. המיזוג היחיד היה בחדרי הצוות. לא זמנית, קבוע. פשוט לא טרחו למזג את שאר המחלקה. לנו, המאושפזים שהתענו בייסורי נפש קשים וביקשו את נפשם למות, אמרו שנבקש מהמשפחות להביא לנו מאווררים מהבית (הרבה זה לא עזר, היה גיהנום בפנים). מי שאין לו משפחה או שלמשפחתו אין כסף למאוורר? בעיה שלו.
כל מי שחווה דכאוון מז'ורי יודע מה זה אומר לגבי היכולת לישון. תוסיפו לזה עוד שלוש מיטות ברזל פרימיטיביות וחורקות בחדר קטן וחום בלתי נתפס גם בלילה. תוסיפו נסיון לאכול (עוד משימה לא פשוטה) כשיחד איתך יושבים אל השולחן חתולי רחוב, אמנם מתוקים ומסכנים, אבל לא בדיוק נקיים/בריאים ולא ממש מי שאת רוצה שיתחב אף את תוך האוכל שלך כשאת כבר בקושי מתפקדת. וזה באמת בקטנה.
עגום לגלות שלא הרבה השתנה.
ובאיזה עולם לוקח למחשב שבועות להעביר פקודה? וואט?