לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 2 לאוגוסט 2015.

לפניכם סיפורה של ד"ר דנה דורון, שמספרת בגילוי לב על המאמצים האדירים להעניק לכל מטופלת ומטופל את תשומת הלב המגיעה להם, כאשר היא עייפה מעומס התורנויות והעבודה. פורסם לראשונה בפייסבוק :

"3 תורנויות במחלקה ב-7 ימים. התודעה בג'ט לג. 2 בלילה, 'דר' דנה, יש פה כאב בטן', 4 לפנות בוקר, 'דר' דנה, קוצר נשימה'. 5, נדודי שינה. 6, דימום. 7, איזה יום היום בכלל? וכל קריאה מצריכה תשומת לב לפרטים וחדות מחשבה, וב-3 לפנות בוקר אחרי כמה תורנויות רצופות, מפלס החרדה מטעות עולה.

אני דרוכה כבר גם בבית כשאני חותכת סלט כי אולי מישהו תיכף יפרכס. ובכל קריאה לחולה שמצוי בצורך משלו, מתחזקת בגוף שלי תגובה ראשונית לא נעימה, של עוינות כלפי ההפרעה הרציפה בשינה הלא רציפה שלי. ואני צריכה למצוא מקום שקט בראש כדי להיות קשובה וערנית מול המטופל.

אז בכל פעם מחדש אני מדקלמת בלב את השיר הזה של עמיחי, שלמדתי בעל פה כשהתקבלתי לבית ספר לרפואה. זו תפילת הרופא שלי. מקווה שהמטופלים מקבלים את האוזן הקשבת לה הם מצפים, ומתנצלת אם לא תמיד זה מצליח לי.

דיוק הכאב וטשטוש האושר / יהודה עמיחי

דיוק הכאב וטשטוש האושר. אני חושב

על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא.

אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים:

זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר

זה שורף וזה כאב חד וזה כהה. זה פה, בדיוק פה

כן. כן. האושר מטשטש הכל. שמעתי אומרים

אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא,

הרגשתי כמו בשמים. ואפילו איש החלל שרחף

בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים.

טשטוש האושר ודיוק הכאב

ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם

את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים."