מה היה קורה אם לא הייתי שם כדי להילחם על הזכויות שלו?

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 24 לדצמבר 2015.

לפניכם סיפורה של לינדה ברון, שמוכיח שאפילו ברפואה הפרטית, לא ניתנת מספיק תשומת לב למטופלים וכמעט בלתי אפשרי לקבל תשובות מרופאים לגבי מצב המאושפזים:

"בעלי אושפז לאחרונה לצורך ניתוח פשוט יחסית שהיה כרוך באשפוז של יומיים. בהכנות לקראת הניתוח שנערכו שבוע לפני כן, נאמר לבעלי שיש ספה שנפתחת למיטה בחדר שלו, ושאני מוזמנת להישאר שם איתו. האורולוג המומחה שמטפל בבעלי כבר חמש שנים הוא רופא נחמד ורגיש, והקשר שלנו איתו תמיד היה נעים וידידותי, כך שלא דאגנו לגבי האשפוז.

הניתוח נקבע ל-4 אחה"צ ביום ראשון, הגענו לבית החולים ב-12 בצהריים ובעלי עבר תשאול אצל האחות הראשית הנחמדה, ואושפז בחדר עם שתי מיטות. כאשר שאלתי למה לא הוקצה לו חדר פרטי, נאמר לנו שחדרים פרטיים מיועדים רק לחולים שהאשפוז שלהם ממושך או שסובלים ממחלה מדבקת.

היתה בעיה כלשהי עם חדר הניתוח, כך שהניתוח של בעלי התבצע רק ב-8 בערב. באותו רגע הבנתי שאצטרך לבלות עוד לילה בבית החולים. אני רוצה להדגיש שקיבלנו טיפול יוצא מן הכלל מכל צוות חדר הניתוח – האח הראשי, הרופא המרדים, צוות חדר ההתאוששות – ואני באמת מעריכה את זה.

בעלי לא סבל מכאבים, והיות שקיבל הרדמה חלקית באפידורל ולא הרדמה מלאה, חזרנו למחלקה בסביבות 10 וחצי בלילה. חוץ מביקורים מפעם לפעם כדי למדוד את החום ולחץ הדם, אף אחות או רופא לא הגיעו לבדוק מה מצבו, אלא אם ביקשתי ממישהו לבוא ולהחליף את שקית השתן. בבוקר יום רביעי חיכינו שישחררו את בעלי. בסופו של דבר הופיע רופא ואמר שבעלי צריך להישאר באשפוז יום נוסף. כששאלתי מה הסיבה, הוא ענה שנמצא דם בשתן ושנוכל לפגוש את הפרופסור בביקור הרופאים בערב. כפי שאפשר לתאר, לא ממש שמחנו מזה.

באמצע היום הופיע סניטר ואמר שמעבירים אותנו לחדר אחר. כששאלתי למה, הוא אמרה שצריכים את החדר כדי לאשפז נשים (החולה שהיה במיטה השנייה שוחרר ביום שני). העבירו אותנו לחדר הרבה יותר קטן, ביחד עם חולה נוסף ממחלקת אורתופדיה.

בסופו של דבר המומחה לא הגיע, ונשארנו שם ללילה רביעי. הלילה היה נוראי! אבל קיווינו שהכל ישתפר בבוקר שאחרי. בעלי בדיוק היה בשירותים כשהגיע ביקור הרופאים. הפרופסור המומחה לא היה שם, והסגן שלו סירב לדבר איתי כששאלתי מה קורה, אם יש בעיה, למה אמרו לנו שנישאר רק יומיים ועכשיו כבר היום החמישי לאשפוז. הוא לא הזדהה בשמו והיה כל כך עסוק בדיבורים למתמחים ולסטודנטים שליוו אותו, שהרגשתי שאני בלתי נראית.

בשלב הזה הוגדשה הסאה מבחינתי. החלטתי להיות אסרטיבית ולעמוד על 'זכויות החולה' שלי. דיברתי עם האחות הראשית שלא ראינו מאז יום ראשון, ולא היו לה תשובות בשבילי. ביקשתי חדר פרטי, והיא לא היתה מוכנה לתת לי אותו. ביקשתי לדבר עם הפרופסור, והיא סירבה לעזור.

יצאתי נסערת כולי מהמחלקה והלכתי למשרד מרפאות החוץ. איתרתי את האחות האחראית ודרשתי לדבר עם הפרופסור. היא אמרה לי שהוא נמצא בבית חולים אחר ולא זמין. הסברתי לה את המצב, ושאף אחד לא מוכן לדבר איתנו. היא לא הסכימה לתת לנו את הטלפון שלו, אבל הבטיחה שתתקשר אליו בעצמה. חזרתי למחלקה מיואשת.

במחלקה חיכתה לי האחות הראשית. היא אמרה שלא הייתי צריכה לחפש בעצמי את הפרופסור, ושהאחות ממרפאות החוץ התקשרה אליה וגרמה לה למבוכה רבה. ודרך אגב, באופן 'פתאומי' התפנה חדר פרטי שיכולנו לעבור אליו מיד.

סוף סוף זכינו לקצת שקט ושלווה. עברנו לחדר נחמד, שפיצה רק במעט על היחס המחפיר שקיבלנו. בינתיים נאמר לנו שלא צפוי ביקור רופאים, ובכל זאת, הפרופסור הגיע במיוחד כדי לדבר איתנו. הסתבר שהיה סיבוך בלתי צפוי והוא לא רצה להסתכן בשחרור מוקדם מדי של בעלי.

הטיפול הרפואי היה מעולה, אבל 'השירות' שקיבלנו לא ענה אפילו על הציפיות הבסיסיות ביותר. הייתי חייבת להביא סדינים נקיים ולהחליף את המצעים בעצמי! אך האכזבה הגדולה ביותר נבעה מהעובדה שהייתי צריכה להילחם על כל פרט וכל דבר קטן שקיבלנו. האדישות וחוסר היחס הפכו חוויה שהיתה לא נעימה מלכתחילה לבלתי נסבלת. למרבה המזל, הדבר לא פגע בהחלמה של בעלי. אבל מה היה קורה אם הוא היה שם לבד, אם לא הייתי שם כדי להילחם על הזכויות שלו ושלי?"

letter-24.12

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s