לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 4 לאוגוסט 2016.

לפניכם סיפורה של א', על היחס שקיבלה אמא בזמן אשפוז בבית החולים. בעיקר – חוסר התקשורת עם הרופאים, חוסר היכולת לקבל תשובות ברורות מהמטפלים לגבי מצב האם, והרדיפה הבלתי פוסקת אחרי אנשי הצוות כדי לקבל טיפול ותשובות:

"אמא שלי 'בילתה' את השבוע האחרון בבית חולים, מאושפזת בגלל משהו שהוא או סיבוך של דלקת ריאות או גרורות נוספות – עדיין לא יודעים. היום יצאה הביתה (יאי!) אבל אני מלאה תסכולים.

מצד אחד כולם היו אדיבים ומלאי רצון טוב והשהיה במקום סבירה לגמרי (כבר ראיתי הרבה הרבה הרבה יותר גרוע). מצד שני, אנחנו טיפסנו על הקירות מכך שהרגשתי שאני לא מצליחה לקבל תשובות מסודרות ומלאות על כלום. לא היה ברור לי האם זה בגלל שהם בעצמם לא יודעים, האם בגלל המחשבה שלא צריך לתת לחולים מידע מפורט, או שזה איזושהי בעיה ניהולית. בדיעבד אני חושבת שזה שילוב של הסיבה האחרונה – התברר לי הבוקר שמנהל המחלקה היה בחופשה והבוקר כשחזר הדברים התחילו להתנהל אחרת – והעובדה שאין מספיק רצף טיפולי. אין דמות אחת מרכזית שבאופן עקבי מדברת איתנו.

זו לא השהייה הראשונה שלנו באשפוז. עם הילדים שלנו כבר זכינו להתאשפז כמה וכמה פעמים וברוב המקרים החוויה היתה דומה. פעמיים נזקקנו להפעלת כל מני קשרים רק בשביל שמישהו מספיק בכיר יפנה 5 דקות כדי לשבת איתנו ולתת לנו תשובות מקיפות ומסודרות. יוצא הדופן היה המחלקה האורתו-אונקולוגית באיכילוב, שהיו ממש אחלה במובן הזה.

הקטע הוא שברגע שקיבלנו את המידע, לא משנה כמה הוא לפעמים רע ומדאיג, העובדה שאנחנו לא מסתובבים בערפל של אי-וודאות מפחית משמעותית מרמת המתח שבה נמצאים. לא עדיף מראש למנוע את כל המתח הזה?

ותסכול משני – כל הזמן (ממש כל הזמן) מצאתי את עצמי רודפת אחרי אנשי הצוות. שיתנו תרופות בזמן; שיתנו לה משככי כאבים; שיקחו אותה לצילום כפי שאמרו בביקור רופאים לפני 5 שעות; שיתנו לה ארוחת צהריים ששכחו לתת; שיתנו לה שמיכה שביקשתי לפני שעה;

לגמרי לא ברור מה היה טיב הטיפול בה אם היא היתה שם לבדה ולא עם ליווי שלנו 75% מהזמן."