לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 11 לאוגוסט 2016.

לפניכם סיפורו של ארי, שמציע להשקיע יותר ברפואה בקהילה, כדי לתת לאנשים פתרונות במצבי חירום שיכולים להיות מטופלים מחוץ לבתי חולים.
זה לא רעיון חדש, הוא פשוט לא נמצא בעדיפות גבוהה במיוחד מבחינת משרד הבריאות, וכך כל המקרים שאין להם מקום בקהילה מתנקזים לבית החולים, מעמיסים על הרופאים וגורמים סבל מיותר לחולים:

"שכבתי יותר מיומיים במיון של בית החולים, סיוט שלא ייאמן, בכאבים, אור וצעקות ותנועה וצפיפות, ואי אפשר לנוח לרגע.
במשך היומיים האלה האצבעות ברגל שלי השחירו, וכל אדם שהוא לא לגמרי מטומטם היה אמור לזהות שיש לי חסימה מסכנת חיים בעורקים.
אחרי יומיים האסימון נפל לאיזה מתמחה, והריצו אותי למחלקת כלי דם )מחלקה ממש טובה, מקצועית לאללה ומאוד מכבדת וקשובה( שם צינתרו אותי בדחיפות ופחות או יותר הצילו את חיי.
לדעתי הפתרון הוא דה צנטרילזציה, שזה אומר למנף את הטכנולוגיה כך שבמקום להריץ את כל החולים למרכז, יותר ויותר מהם יטופלו במרפאות שילכו וישתכללו, או אפילו בבית.
המודל של בית חולים הוא מיושן, תעשייתי, וגורם סבל, שכבר מזמן אין לו שום הצדקה.
כל כמה חודשים אני בא לביקורת ואז צריך לחכות כמה שעות בשביל לפגוש רופא לדקה וחצי שבה הוא מפהק מול המוניטור, פחות או יותר.
זה טיפשי, אפילו מטומטם, ומייצר עומס מכלום."