לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 17 למאי 2017

אם אי פעם יצא לכם להגיע למיון, אתם יודעות ויודעים שאחת החוויות המתסכלות והמפחידות ביותר היא המתנה של שעות לייעוץ של הרופא המומחה או למכתב השחרור. ד', מתמחה בבית חולים, כותבת לנו בכאב לב למה זה לוקח כל כך הרבה זמן, ולמה בלי עוד רופאים בכירים זה פשוט לא יכול להשתנות:

"'מה, יש רק שני רופאים על כל המיון שיכולים לשחרר?'

'את רוצה להגיד לי שיש רק פלסטיקאי אחד על כל בית החולים?'

'איך יכול להיות שאני מחכה להחלטה בדבר המשך הטיפול בי כבר שלוש שעות?'

אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי אחד מהמשפטים האלו, בעצמי הייתי מממנת מיטת אשפוז.

שאלות אלו, ועוד רבות נוספות מבטאות דבר אחד: מערכת הבריאות שלנו בקריסה.

באחת התורנויות שלי במיון הגעתי עשר דקות לפני העברת המשמרת וקידם את פני מקרה טראומה. בחור צעיר שקפץ מהקומה השנייה והגיע עם שברים מרובים ופגיעה ריאתית. רופא אחד נקרא לנהל את הטיפול בו.

בעוד הצוות נלחם על חיי המטופל הוכנסה לחדר ההלם מטופלת בשלבים הסופניים של מחלת סרטן גרורתית כשהיא מדממת, מורידה לחצי דם וללא הכרה. כבר בכניסה היה ברור שהיא על ערש דווי, אבל בכל זאת התאמצו לעשות כל שיכלו. רופא שני נקרא לטפל בה.

במיון התאספו להם שלושה מטופלים עם תוספתן מודלק, מה שאומר שהם צריכים ניתוח דחוף.

כל אלו יחדיו הספיקו כדי להביא את המיון לכדי עצירה מוחלטת.

שני הרופאים סיימו את הטיפול במקרים הקשים והתפנו ליעד הבא – חדר הניתוח כמובן. ואני, בכירה פחות מהם, נותרתי במיון עם שלושה סטאז'רים ושני עוזרי רופא. אף אחד מאיתנו לא יכול לשחרר מטופלים מהמיון.

כאן צריך להבין דבר חשוב מאוד; שחרור מטופל מהמיון הוא מעשה שטומן בחובו אחריות גדולה. איך אמרו פעם? 'עם כוח רב מגיעה גם אחריות גדולה'.

לכן, ההחלטה על שחרור מטופלים נעשית רק על ידי רופאים בעלי וותק מסוים. ואני עוד לא שם.

במשך שעות הייתי לבדי, הבכירה ביותר במיון אך לא בכירה מספיק כדי לנהלו, הודפת גלי ביקורת, צעקות ופרצופים חמוצים. אישה אחת ניגשה אלי, 'בעלי נכה צה"ל. יושב ומחכה כבר שלוש שעות להחלטה בנוגע אליו. למה זה לוקח הרבה זמן?'

ניסיתי להסביר שהיה מקרה טראומה קשה שנאבק על חייו. שיש ניתוחים דחופים. שאני לא יכולה לחתום על שחרור של מטופל. שהרופאים בניתוח. לא, אני לא יודעת מתי הם יחזרו. כן, זה יכול לקחת גם שעות. כן, גם עד הבוקר. לא, אני לא יכולה להתקשר אליהם.

ובעודי מסבירה תוך שאני מגייסת את מירב האמפטיה שאפשר לגייס כשזו הפעם העשירית בשעה שאני נושאת את הנאום הזה, שמעתי את עצמי אומרת 'זוהי מערכת הבריאות שלך. זהו בית החולים הציבורי שלך. זה מה שהמדינה חושבת על טיפול בחוליה'."