כשכואב לכם נורא, אתם יודעים להרים קול, לדפוק על השולחן, לצעוק ולבכות במזכירות, במרפאה, בטלפון, איפה שרק אפשר. ובין לבין משברים? משום מה, אנשים מעדיפים לחכות עד שהם ממש במצוקה ולא להקדים תרופה למכה. סווטלנה, פיזיותרפיסטית, מספרת על מפגש כואב עם אדם שהיה זקוק נואשות לעזרתה, ולמרות כל הרצון הטוב לא יכול היה לקבל אותה:

"הוא נכנס לחדר בצליעה, גופו שפוף קדימה, ידו האחת תומכת בקירות והשנייה מחזיקה את גבו כאילו עוד רגע ויתרסק לרצפה.

'אני צריך לדבר עם המנהל,' אמר בקול צרוד מכאב ונשען על הקיר בפתח המכון.

הצצתי לכיוון הדלת הסגורה, יודעת שהמנהלת שלי מנסה לפתור עוד משבר זהה לשלו. זה לא היה חדש. רבים נכנסו לכאן כמוהו, חלקם בצליעה, חלקם בצעקות, חלקם בכיסא גלגלים שדמעות הייאוש מטפטפות עליו כמו גשם זלעפות.

'במה מדובר?' ניסיתי לעזור. ידעתי שהמטופל הבא שלי כבר ממתין מחוץ לדלת, ועוד רגע יחבוט בה ויתלונן על האיחור בזמנים, אך לא יכולתי להתעלם מקמטי הכאב על פניו של הבחור הצעיר. זאת הסיבה שבחרתי במקצוע הזה, כדי לעזור. זאת הסיבה שגם אני טבעתי בבריכת הייאוש בכל פעם שהמערכת לא אפשרה לי לעשות את המיטב.

'כואב לי הגב,' הוא אמר את הברור מכל. לפחות לי. כבר לפי הצליעה שלו יכולתי לנחש שמדובר ככל הנראה בפריצת דיסק עם הקרנה לרגל שמאל אותה התאמץ שלא ליישר. 'הפקידה נתנה לי תור רק לעוד שלושה חודשים,' הוסיף.

'אלו התורים שלנו,' מלמלתי בעצב. ונזכרתי שגם הלקוחות שממתינים לי בחוץ המתינו את הזמן הזה. ועתה, אני מבזבזת את דקות הטיפול היקרות שלהם על שיחה שלא תוביל לדבר.

'אבל זה לא הגיוני…' הוא התלונן, 'כואב לי עכשיו, לא בעוד שלושה חודשים. אני חייב לחזור לעבוד, יש לי משפחה לפרנס, אני חייב טיפול!' הוא החל להרים את קולו.

לא יכולתי לכעוס עליו. אם הייתי במצבו, כנראה, גם אני הייתי דופקת על דלתות סגורות. מנסה בכל כוחי לשנות את המציאות העגומה. אבל המצב שלי היה שונה. יומן העבודה שלי היה מלא לשלושה חודשים קדימה במקרים מהסוג שלו ואף קשים יותר. כל הזעקות שלי, של כל הקולגות שלי, של המנהלים – על הצורך בתוספת כח אדם כדי לעזור לאנשים כמוהו בזמן, הגיעו לאוזניים אטומות. הם הותירו אותנו בקו האש. מחוצים בין הפטיש לסדן. בין הצורך להוציא לקוח כמוהו מרוצה, לבין העובדה הפשוטה, שבמצב הנוכחי אין לי אפשרות לעזור לו.

שתקתי. מה יכולתי לומר? אותו לא עניין הקפאת התקנים למרות שהאוכלוסייה גדלה והתבגרה. אותו לא עניין הבירוקרטיה או החוקים. הוא רק רצה שיעזרו לו להפחית את הכאב. לחזור ללכת. לחזור לעבוד. לחזור לעצמו.

מה אתם הייתם עושים במקומי?

מקצועות הבריאות פתחו בשביתה. עיקרה עוסק בהגדלת התקנים שיאפשרו לנו לצמצם את התורים. לצמצם את העומס ולטפל בכם בזמן וכראוי. אבל העולם שותק גם כשאנחנו זועקים עבורכם.

אני מתוסכלת. כי אתם לא נלחמים על הזכות שלכם, גם כשאנחנו עומדים בשבילכם בחזית ויוצאים לשביתה על הזכויות שלכם!

השתיקה שלכם רועמת במיוחד עכשיו, כי כשיבוא היום ותצטרכו אותנו – אתם תהפכו שולחנות. הבעיה שבמצב הנוכחי לא יהיה באפשרותנו לעזור לכם.

משרד הבריאות והאוצר לא מוכנים לנהל איתנו שיחות רציניות. כבר תקופה ארוכה.

תזעקו עכשיו! בקול גדול! תשתפו! תרעישו! כדי שנוביל לשינוי."

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 06 לנובמבר