אני נבוכה ומתביישת שאפילו לא שמתי לב מרוב לחץ

נסו לאזן ספר על הראש. הצלחתם? יופי. עכשיו נסו לאזן עשרה ספרים על הראש, כדור על האף, הולה-הופ על הזרוע, ולקפוץ דרך חישוקים בוערים, וכל זה תוך כדי רכיבה על חד-אופן. נשמע מופרך? כך פחות או יותר נראה היום הממוצע של אחות בישראל, כשאין מספיק אחיות ויש הרבה יותר מדי מטופלים. מספרת יסמין:

"הדבר הראשון שלמדתי בתור סטודנטית לרפואה בשנים הקליניות הוא לעשות מה שהאחיות אומרות לי. בהתחלה זה היה מתוך פחד, אח"כ מיראה. היום, בתור רופאה במחלקה פנימית, אני לומדת כל יום מחדש להעריך את העבודה הנפלאה והקשה שהאחיות עושות.

הטקסט שלמטה נכתב ע"י אחות, והוא חשוב מכדי לשמור אותו לעצמי (שותף בהסכמת הכותבת). מחר תתכנס ועדה לביקורת המדינה שאמורה לדון במצב האחיות בארץ. הלוואי שיכלו לקרוא אותו.

יומנה של אחות:

7:50 – מגיעה למשמרת בוקר, נושמת נשימה עמוקה, שותה כוס מים, עוד רגע מתחיל הטירוף.

בדלפק אף אחות לא נמצאת. נכנסת לחדר תשע ומגלה שאחות א' ואחות ב' רוחצות מונשמים. מצטרפת אליהן. הן בדיוק מסיימות לרחוץ מונשמת אחת. א' ואני עוברות למונשם שני כבד במיוחד ו-ב' מתחילה לבד לרחוץ את השלישי. ב' עברה ניתוח בגב לפני כמה שנים, אסור לה להתאמץ. ל-א' גם לא חסר. אבל אין מי שיעשה במקומם.

מסיימות לרחוץ את החדר, ב' מתחילה לגרור את הרגל.

9:00 – אני ניגשת לצד שלי, מתחילה לחלק תרופות תוך קריאה מהירה של תיקי המטופלים שלי. עוד לא רחצו פה אף אחד. משתדלת לענות בסבלנות לשאלות של משפחות ולענות לצורכיהם.

מבקשים ממני למדוד לחץ דם למטופלת שלא נראית טוב (חושבת בלב: עוד פעם המשפחה הזאת) נושמת נשימה עמוקה ואומרת שכבר אגש. כעבור חצי שעה של התרוצצות ממטופלת אחת לשנייה, ניגשת למטופלת ההיא. מודדת לחץ דם 60/30 מודדת שוב 40/20. הולכת במהירות להודיע לרופא. המשפחה לחוצה, מתאספת, מבקשת לדעת מה עושים עכשיו…

11:30 – הכוח עזר פנויה לרחוץ את הצד שלי. מתלבטת איתה אם בשעה כזאת שווה להתחיל. אנחנו מגלות שיש רק 2 רחצות במיטה, רוחצות, חובשות פצעים. תוך כדי היא שואלת אם מישהו נתן למטופלת בחדר 15 לאכול. 'אני לא', אני אומרת. היא הייתה עסוקה ברחצות. אני נבוכה ומתביישת מהעובדה שאפילו לא שמתי לב לזה מרוב לחץ. המטופלת לא אכלה בגללי. בגלל הטירוף…

יש שחרור אצלי, עוד לא כתבתי על המשוחררת כלום. הבן שואל אותי משהו על חמצן ביתי, אני בשביל להרגיע מודדת לה סטורציה באוויר חדר. זה בסדר, סה"כ בין 89/90, אבל הדופק סביב 180. מנסה למדוד ידנית, לא מצליחה מרוב שהוא מהיר. אומרת לרופא שאולי יעשו אק"ג כי נראה שהיא בפרפור- כן, יש פרפור חדש. כמעט פספסנו. אם רק הייתי מספיקה למדוד מדדים בזמן…

12:15 – עושה מהר ספירות. הסורק לא קורא טוב את אחת המדבקות – מביאה מהר חדשה, מגלה שכמעט הדבקתי מדבקה של מישהי אחרת. מביאה את המדבקה הנכונה.

12:45 – המטופלת שמדדתי לה לחץ דם נמוך נפטרה. הולכת רגע למשפחה: צעקות, בכיות. מניחה יד, אומרת שאני איתם. וחושבת שעוד לא עשיתי IV וחילקתי תרופות של צהריים.

13:30 – מחלקת תרופות תוך-ורידיות. שתי אנטיביוטיקות ומשתן בדריפ. באה לתלות אנטיביוטיקה ומגלה שכמעט תליתי את המשתן…

עוד מעט 14:00 ועוד לא כתבתי רפורטים. על סידור נוסף אין בכלל מה לדבר. חייבים לעטוף את הנפטרת. הנכד שלה לא מסכים לעטוף בלי שעוד נכד יראה אותה. עוד בלי שפתחתי את הפה הוא מתחיל לאיים שיעשה בלאגן אם לא נאפשר. אני נושמת נשימה עמוקה, מנסה להגיד לעצמי שעכשיו סבתא שלו נפטרה, בהזדמנות אחרת, לא בטוח שהייתי מוצאת סבלנות לענות יפה… וכן.. גם לחוצה… כבר 14:00, ואני צריכה לקחת את הילדים מהגן. עונה לו בסבלנות שלא צריך להתנגח, אנחנו פה בשבילם ואם הוא קרוב, נחכה לו.

14:10 – ע' שהגיעה למשמרת ערב נכנסת לתת למטופלת שלי את ארוחת הצהריים. היא כמעט לא אכלה שוב…

14:30 – מתחילה רפורטים, תוך כדי עונה לטלפונים בתחנה, ניגשים אליי בני משפחה ואנשים עם שאלות, חלקם עצבניים על הזנחה של מטופל וחלקם צריכים עזרה. משתדלת לענות בסבלנות. המשפחה של הנפטרת לחוצה שיגיע הסניטר כי הקבורה לפני שקיעה. ר' מתקשרת לסניטר אחרי שהיא ועוד אחות שהגיעה למשמרת ערב, עטפו אותה כי אני לא הספקתי. הם לוחצים שוב שיגיע, 'הרגע התקשרנו' אני עונה. א' מזרזת את הסניטר שוב. כל קטיעה כזאת מוציאה אותי מריכוז ואני כבר לא יודעת על מי אני כותבת ולמה בכלל הוא פה במחלקה.

14:50 – מדברת עם בעלי: 'אולי אני לא אספיק שוב לקחת אותם'. 'למה את לא עוזבת הכל? אני באמצע העבודה.' הוא שואל, ואני עונה: אני לא מסוגלת וגם לא רוצה להשאיר למשמרת ערב, הן רק ארבע. מישהי חולה ולא באה.

15:15 – אני רק מסיימת לכתוב, עוד לא מסרתי משמרת הוא בטוח יצטרך לקחת אותם. מוסרת משמרת זריז ולא מקצועי, לא בטוחה שאני בכלל יודעת מה קורה עם המטופלים שלי.

15:20 – מסיימת. מרגישה שנחנקת. פירפרתי ממקום למקום אבל אף אחד לא טופל כמו שצריך. לא היה בטיפול שלי מקצועיות, לא הייתה שם מספיק רגישות וסובלנות. המטופלים שלי הוזנחו למרות שמהרגע שהגעתי עצרתי רק כדי לשתות מים…

16:20 – חונה בפתח הבית. נושמת נשימה עמוקה. אני צריכה עכשיו להיות אמא שמחה, סבלנית, טובה.. צריכה להתנצל שוב שהעבודה שלי באה על חשבון העבודה של בעלי. צריכה לדאוג שגם בבית שלי כולם אכלו וכולם בסדר… אולי אחרי שכולם ישנו אני אדאג גם לעצמי.

20:00 – הילדים ישנים. המחנק בגרון עדיין נשאר… מסתכלת על עצמי ורואה שהפכתי להיות אותה אחות שראיתי בתור סטודנטית והבטחתי לעצמי להיות אחרת…"

 

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 4 לינואר

מחשבה אחת על “אני נבוכה ומתביישת שאפילו לא שמתי לב מרוב לחץ

  1. פינגבק: מה זה אומר להיות אחות בישראל? « levinronit

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.