התיאור הזה שכתב ב"הארץ" ד"ר חי־עם, מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר, שובר את הלב. אבל חשוב שלא ניתקע במקום של שברון הלב, ונדע להתקומם. זו לא גזירת גודל ולא כוח עליון – זו מדיניות מכוונת של ייבוש השירותים הציבוריים:

"אני שוכב במיטתי במסדרון המחלקה הפנימית. בשבוע האחרון האזור שתחום בפרגוד נהפך לחדרי. דווקא כשאני כל כך כאוב ומפוחד, אני נמצא במיטה במסדרון, ללא חלון, ללא שידה, ללא כיסא שמבקר המגיע יוכל לשבת לידי, והשירותים הקרובים נמצאים בקצה הרחוק של המסדרון. ארנקי מוחבא מתחת לכרית מחשש שייגנב, ושאר חפצי תחובים מתחת למיטה משל הייתי פליט. "הזקן ליד החדר המוּגבר", זהו שמי החדש, כפי שלמדתי מהאחיות. לא עוד אברהם, הקשיש שהקפיד, לפעמים הקפדת יתר, על ניקיון, גילוח וריח טוב, אלא "הזקן ליד החדר המוגבר בקצה המסדרון". לא עוד אברהם עם החולצה הלבנה שתמיד מגוהצת וצווארונה מעומלן, עם מכנסיים מגוהצים וגרביים תואמים לנעליים, אלא הזקן, ששוכב במסדרון, בפיג'מה שגדולה עליו, חולצה מוכתמת ומכנסיים ללא כפתורים בקדמתם. לא מגולח, מדיף ריח רע, עייף ורעב.

שבוע ימים אני שוכב במסדרון שמעולם לא כיבו בו את האור. אני מבין, באמת מבין, אי אפשר לכבות את האור, כי האחיות צריכות לרוץ בלילה מחולה לחולה. שבוע ימים אינני מצליח להירדם. הכאב הבלתי פוסק, הבדידות, החרדה שאלה ימי האחרונים אינם נותנים לי להירדם. מדי פעם, כשכבר נדמה לי שאני עומד להירדם, כשאני מתחיל לשקוע בשינה, מעיר אותי דבר זה או אחר. אחות שבאה להחליף את העירוי, צלצול הטלפון בתחנת האחיות, משפחה שעומדת במסדרון ומדברת בקול רם כאילו אינני קיים, או מבקר במחלקה שמפלס דרכו בצפיפות שבמסדרון ונוגע בטעות במיטתי. שבוע ימים אני כמֵה להירדם, ואני תשוש. אתמול, כאילו הייתי תינוק, הלבישו לי טיטול. האחות, תוך כדי כך שחיתלה אותי כמו הייתי תינוקה, כשראתה את הדמעות בעיני, ניסתה בחמלתה להסביר לי שעדיף להיות עם טיטול מלהטיל שתן באמצע המחלקה.

לוּ רק היה לה זמן להקשיב לי ולא היתה צריכה לרוץ לחולים האחרים, הייתי מספר ששעות קראתי לאחות שתגיע, לעזור לי ללכת לשירותים. אבל גם אני מבין, שכשיש שלוש אחיות במחלקה עם 50 חולים, אין סיכוי שיגיעו לעזור לך. ולכן אספתי את כל כוחותי וירדתי אתמול מהמיטה והלכתי לכיוון השירותים. לדיירי המסדרון יש תא שירותים אחד, בקצה המרוחק של המחלקה. ירדתי לאט לאט מהמיטה וגררתי את עצמי לכיוון השירותים. לקשיש חולה כמוני, המסדרון הארוך העמוס במיטות נראה כמסלול מכשולים. השתדלתי, במעט הכוחות שהיו לי, גררתי את רגלי, עם יד אחת נשענתי אל הקיר, ובידי השנייה כיסיתי את הפתח חסר הכפתורים במכנסי הפיג'מה, מתפלל שלא יברח לי השתן. אך לבסוף נכנעתי, ובאמצע המסדרון יצרתי שלולית גדולה.

האחיות החזירו אותי למיטה. סגרו את הפרגוד, שספק מסתיר מעיני העוברים במסדרון את אשר קורה, הפשיטו אותי ממכנסי הרטובים והלבישו אותי בטיטול. האחות ליטפה ברוך את ראשי, ורצה לחולה הזקוק לעזרתה.

ימי ספורים. לא כך חשבתי שאסיים את חיי. מהאבא והסבא הגאה, הנקי והמכובד, שלחם במלחמות ישראל, לימד דורות של תלמידים, הפכתי לנטול כבוד זרוק במסדרון, ללא שם, ללא זהות, לא מגולח, מדיף ריח רע ועם טיטול ששעות לא החליפו אותו.

לא כך אני רוצה שתזכרו אותי. הניחו לי לנפשי, אל תבואו לבקרני.

היו שלום.

באהבה,

הזקן במסדרון, ליד 'החדר המוגבר'"

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 8 למרץ