בדרך כלל, סוג מסוים מאד של אנשים הולכים להיות רופאים, אנשים שרוצים להציל חיים.
במציאות בארץ הם מוצאים את עצמם עובדים בעייפות שלא תאמן, בלי כלים בסיסיים, תוך בירוקרטיה שמפריעה בטיפול עצמו.
חייבים לשאול: איך הגענו למצב הזה?

מספר לנו לירן נבט גולן:

"אומרים שאסור לראות את המטבח של המסעדה שאתה הכי אוהב. ומה אם התחלת לעבוד שם?

ככה זה בדיוק הסטאז'. אתה נכנס למערכת שרצית להיות חלק ממנה במשך שנים, ומגלה שגם היא גוססת.

גם הכתבה הכי רצינית ומעמיקה לא יכולה להעביר את הקרקס שהולך במחלקות, אבל אנסה לתאר נקודה אחת בזמן, בשעה 12 בלילה בערך:

אני נכנס למחלקה, והולך דרך המסדרון לאזור תחנת האחיות. אני באמצע קבלה (לקיחת פרטי המקרה ובדיקה של חולה) אבל ביקשו ממני לעשות אק"ג לאישה אחרת עם קצב לב לא תקין. ברשימת המטלות שלי כרגע: שתי בדיקות דם, הכנסת ברנולה (מחט קבועה), ולקיחת משטחי שפעת לשלושה חולים אחרים. רשמתי הכל בפנקס המטלות שלי, כי אני עובד משעה 7 וחצי בבוקר ואני מפחד לשכוח. הגעתי לדלפק האחיות. אחות אחת רצה לחדר 7 כי המוניטור (חיווי פעולות לב ונשימה) לא תקין, אחות אחת מחלקת תרופות לחולים שצריכים לצום, אחת מנחה את הרופא שהגיע להעביר מטופלת קשה לבית חולים אחר תוך כדי שיחה בנושא אחר בטלפון. בת של מטופל מגיעה להגיד שלא החליפו לאבא שלה חיתול כבר שעתיים.
כוח העזר שאחראים על העניין רצים מסביב במחלקה. בכל זאת, יש כאן ארבעים ומשהו חולים וחלק גדול מהם צריכים תשומת לב דומה. (להחליף חיתול לאדם מבוגר דורש לפעמים גם שני אנשים). איש על כסא גלגלים עובר מצד לצד במחלקה, משתחל בין המיטות ששוכבות במסדרון. מיטה נוספת מתגלגלת לתוך המחלקה, הגיעה קבלה נוספת. כלומר, מטופל נוסף לבדוק. אישה אחת שהגיעה למחלקה במצב קשה התחילה לדמם ובני המשפחה המבוהלים הגיעו אליי, בתור זה עם הסטטוסקופ. הגעתי אליה וחצי מיטה בדם. הפעלתי לחץ ועצרתי את הדימום, ואמרתי להם לקרוא לאחות, מקווה שיצליחו להשיג אחת. למזלנו הם הצליחו, האחות הגיעה, הדימום הפסיק וחבשנו את הפצעים. בהמשך הלילה המטופלת נפטרה מסיבוך של מחלתה.

אחרי שסיימתי את המטלות שרשמתי בפנקס, הלכתי לחדר הרופאים ואמרתי למתמחה שהיה עסוק בכתיבת הקבלות שלו (הכנסת פרטי המקרה למחשב, הדבר שלוקח הכי הרבה זמן ובגלל זה אנשים מתייבשים במחלקות ובמיון): שמע, זה קרקס שם בחוץ. הוא אמר לי 'זאת בטוח לא רפואה. במקום לעשות רפואה אנחנו עסוקים בלעשות קבלות. בלסמן וי'.

המחלקה קיבלה 20 אנשים באותו ערב ולילה. זה חצי מחלקה. את רוב הקבלות (המוחלט) עושה המתמחה שהוא מהיר ומיומן ממני, ורוב הזמן שלו מוקדש לכתיבה. לא לתשאול, לא לבדיקה גופנית, לא לחשיבה איך אפשר לרפא. זה המצב.

בית חולים הוא המקום שאמור לעזור לנו כשאנחנו חולים ופצועים. אולי יום אחד הוא באמת יהיה כזה."

 

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 25 לאפריל