מה שקרה במיון היה מבחינתי משבר אמון

כשיש בעיה שגורמת לסבל ולכאבים חמורים, אבל אינה מסכנת חיים, אתם לבד במערכה. תצטרכו ללכת ולהתחנן שיכניסו אתכם בלי תור, או ללכת למיון ולחכות שעות על גבי שעות. בפער העצום שבין רפואת חירום לבין רפואה בקהילה, המערכת פשוט לא ערוכה לתת לכם מענה. כותבת לנו גילי:

"קרוב לתשע שעות במיון, ועכשיו אצטרך ללכת לקופת חולים, כי בכל איכילוב אין רופא שיכול לתת לי מרשם לתרופה שהומלצה לי. כל היום רופאים באים אלי בטענות על מה שהקולגות שלהם כן או לא עשו: למה שלחו אותך אלי? למה לא עשו לך בדיקה X? למה עשו לך בדיקה Y ככה ולא ככה? ובסוף שלחו אותי הביתה בלי כלום, שאקח את כאבי התופת שלי לקופת חולים בבקשה.

חושבת שוב על מה שקרה אתמול במיון, ונראה לי שהבעיה נעוצה לפחות חלקית בשיטה. אני לא חושבת שהרופאים הם אנשים רעים שרוצים שאני אסבול – ממש להפך. אבל אף אחד מהם לא חשב שנתינת המרשם היא אחריותו.

לפחות שלוש מתוך תשע השעות שביליתי אתמול מיון הוקדשו לשלילת סיבוך כל כך נדיר, שכל הרופאים הסבירו שהם לא באמת חושבים שזה ההסבר אבל הם מוכרחים לשלול, וטכנאית האולטרסאונד התעקשה שאין בדיקה למה שהם רוצים לשלול.

וכמובן אני, בתור השליח, כל הזמן הואשמתי שאני לא הבנתי מה אמרו לי. דווקא הבנתי. הרופא ביקש משהו שהטכנאית אמרה שלא קיים.

הסבירו לי באופן פרטי שבתי חולים בנויים לטפל בחירום מוחלט, במצב חריף וברור או בשחרור הביתה. את כל מה שבאמצע הם מנסים לשייך לאחד מהקצוות האלה כי אין פרוטוקול.

אבל החלופה שלי היא לפנות לקופ״ח, שמוכנה לקבוע לי תור לתחילת יוני.

ולזה אני מתכוונת כשאני אומרת שיש בעיה בשיטה. איפשהו בין חירום מסכן חיים לבין בעיה שיכולה לחכות שבועיים יש בעיות שאינן אחריותו של אף מוסד, לכאורה.

לתומי חשבתי שרמת הכאב שאני חווה – מהכאבים החריפים שהיו לי בחיי, שמונע ממני כל שימוש ביד שמאל ושהפריע לי לישון בלילה – הוא מצב חירום. אבל כנראה לא מספיק.

קופ״ח לא מאשרים לי טופס 17 על אתמול, כי 'כל המרפאות היו פתוחות'. מתברר שצריך להגיע לקופה ולהתחנן לרחמים כדי שידחפו אותי בלי תור, זאת הפרוצדורה. לא מאשרים לי גם טופס 17 לביקורת המומחה שנקבעה לי בבית החולים בעוד שבוע, כי 'יש רופאים בקופה'. כשישבתי אתמול בתור לאותה מומחה – שעתיים וחצי – אמר לי בחור שהמתין לידי, בקנאה  מסוימת, שהוא ממתין לתור שלו כבר 6 חודשים. זאת ההמתנה כשלא מגיעים דרך מערכת החירום.
תסלחו לי שאני עדיין תקועה במה שקרה/לא קרה במיון, אבל אני מתחילה עכשיו יום רביעי של כאבים, שבשיאם – כל לילה – הם מהכאבים הקשים שהיו לי בחיים. ומה שקרה במיון היה מבחינתי משבר אמון. באתי בגלל כאבים, שהיתי 8.5 שעות ולא עזרו לי."

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 25 ליוני

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s