"בסוף, הקאתי על הרצפה, ועל המיטה, ועל החלוק שלבשתי"

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 12 מאי 2014.

לפניכם סיפורה של מירית וולך, על אבדן צלם אנוש וחוסר יחס כלפי מטופלת שמתמודדת עם פרוצדורה לא פשוטה, פיזית ורגשית:

"זה באמת קטן, אבל מוכיח עד כמה מצבנו רע.

אחרי שאיבת ביציות (הפריה חוץ גופית), הנוהל בבית החולים הוא שאת בהתאוששות (השאיבה נעשית בהרדמה מלאה) ואז מגיעה למחלקת נשים עם מכתב שחרור ביד.

מה שאומר שאיש לא מביט בך, את אמורה לאכול, לשתות, לראות שהכל תקין, מוציאים לך אינפוזיה והיידה הביתה.

רק שאני לא מגיבה טוב להרדמות ולא מסוגלת להיעלם משם תוך חצי שעה כמו הרוב.

אז כל פעם (ועברתי את זה 7 פעמים. בפעמיים האחרונות, אגב, אפילו לחדר לא הכניסו אותי, הנורמה כיום היא ששמים אותך מאחורי וילון בפינת האוכל של המחלקה!), היה לי סיפור אחר.

אבל השיא, בעיניי, היתה הפעם שבמשך יותר מחצי שעה בעלי היקר ביקש בשבילי כליה [כלי פלסטיק] כי אני עומדת להקיא. ביקש שוב ושוב ושוב, רק שיאמרו לו איפה יש.

בסוף, הקאתי על הרצפה, ועל המיטה, ועל החלוק שלבשתי.

אבל את זה עובדת הניקיון מנקה, ומחליפה סדין, וביגוד. זה לא מטריח אחיות.

אני בטוחה שהן היו באמת עמוסות, אני עדיין חושבת שלתת כליה דורש פחות מלנקות אחרי הקאה."

promo-may12

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s