לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 13 מאי 2014.

לפניכם סיפורה של ט' מאפריל 2014, על העומס הבלתי נסבל בחדרי המיון ועל הכעס והתסכול הבלתי נמנעים שפורקים הרופאים והאחיות על המטופלים:

"הגעתי למיון של בית חולים באזור המרכז בשבת ב-11 בלילה, בעקבות זיהום ביד. בקבלה הפנו אותי למיון הכירורגי, שהיה ריק. מיד עבר לידי רופא, הכריז כבדרך אגב לאחות שזו לא בעיה כירורגית ושלח אותי למיון הפנימי.

המיון הפנימי היה מלא עד אפס מקום. אנשים חסרי סבלנות צעקו על הצוות והצוות צעק עליהם בחזרה.

המתנו 3 שעות עד שקראו לי לבדיקה ראשונית של אח, שנראה עצבני במיוחד. האח הציץ ביד שלי ואמר שאני צריכה להיות במיון הכירורגי. אמרתי שהייתי שם ושלחו אותי למיון הפנימי. הוא אמר שאין מה לעשות.

חזרתי למיון הכירורגי. שם שאלו אותי בכעס למה חזרתי. אמרתי ששלחו אותי בחזרה. אמרו שאין דבר כזה והחזירו אותי למיון הפנימי. כשהגעתי לשם שאלתי את האחות אם אני במקום הנכון, והיא אמרה שכן.

אחרי עוד חצי שעה קראו לי שוב לבדיקה הראשונית. האח שקרא לי בהתחלה הגיע שוב, התעצבן, אמר שאני אמורה להיות במיון הכירורגי, האחות התחננה שיעשה משהו כדי שיוכלו להיפטר ממני. הוא סירב והלך בהפגנתיות, ואח אחר הגיע במקומו.

אחרי חצי שעה נתנו לי אנטיביוטיקה לווריד ושלחו אותי עם העירוי בחזרה לחדר ההמתנה. כל המטופלים שהיו צריכים לקבל אינפוזיה נשלחו לחדר ההמתנה, כולל אישה בת 80 שישבה שם כמוני כל הלילה. גם אחרי שהתפנו מיטות וחדר המיון התרוקן, לא נתנו לה מיטה בטענה שהמיטות הן ל"חולים חדשים" והיא כבר קיבלה טיפול ולכן אינה חולה חדשה.

העירוי הסתיים תוך חצי שעה, ואחריו המתנתי עוד 3 שעות עד שתגיע רופאה ותשחרר אותי הביתה. שוחררתי ב-6 בבוקר, אחרי 7 שעות של 'כיף'.

בקופת החולים השתתפו חלקית ונאלצתי לשלם 200 שקל על 7 השעות שביליתי במיון תוך קבלת יחס מזלזל".