לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 25 מאי 2014.

לפניכם סיפורו של עדו סוקולובסקי ממרץ 2010 – על מקומם של קרובי המשפחה של מאושפזים, וההתנגשות בין הצרכים של בני המשפחה המודאגים לבין עומס העבודה שמוטל על הצוות הרפואי:

"האמת היא שיש לי הרבה מה לספר על הפעם שבה אושפז אבא שלי בבית חולים בירושלים אבל אני רוצה להתייחס רק לדבר נקודתי אחד. אולי זה לא ייראה קריטי, בכל זאת יש כאן סיפורים יותר קורעי לב, אבל האבא הקשיש שלי היה מאושפז במחלקת טיפול נמרץ במשך כמה ימים. מכיוון שזה בכל זאת טיפול נמרץ אז שעות הביקור הן די מוגבלות. לכן הקפדתי להגיע בשעה 10:00 בבוקר כי בטיפול הנמרץ מתאפשרים ביקורים בין 10:00 ל-12:00 בבוקר ובין 16:00 ל-20:00 בערב – אל תתפסו אותי במילה.

אז הגעתי ב-10:00 על השעון. רק בשעה 11:30 פתחו לנו את הדלת.

הרופאה שפתחה את הדלת לא אמרה שהיה מקרה חירום בלתי צפוי – את זה עוד הייתי יכול להבין – אלא הסבירה לי שאם זה היה תלוי בה הייתה חצי שעת ביקור בבוקר ועוד אחת בערב וזהו. היא לא היתה אדיבה במיוחד, בלשון המעטה.

אמרתי לה שאומנם אינני רופא טיפול נמרץ אבל בכל זאת גם לי יש עוד דברים לעשות בחיים חוץ מאשר לחכות במסדרון, ושלא אני קבעתי שלט מתכת בקיר עם שעות הקבלה המפורטות שם.

שיהיה ברור, אם היו קובעים חצי שעה בבוקר לביקור הייתי מגיע באותה חצי שעה ולא מבזבז את זמני. אני לא מתיימר להבין בנהלי טיפול נמרץ ואולי באמת הרופאה צודקת ומישהו שאיננו מבין דבר בעבודת בית חולים קבע בנדיבות שעות שהן בלתי אפשריות בשביל הצוות. מצד שני, אם אין מקרה קריטי ואלו השעות שנקבעו, אני מצפה שהצוות יעמוד בהן. אלו הנהלים של בית החולים בדיוק כמו הנהלים שקובעים שיש לזרוק לפח מזרק שאיננו סטרילי.

בשורה התחתונה, אדם יוצא באמצע יום עבודה לבית החולים כדי לבלות רבע שעה עם קרוב מאושפז, ומוצא את עצמו מקדיש שעתיים לביקור למרות שבפועל הוא היה בדיוק את אותה רבע שעה בביקור עצמו (אחרי זה סילקו אותנו. טיפול נמרץ, כן?).

אז הנה דוגמה לזלזול, לא בחולה אלא בקרוביו. שיחכו במסדרון, שיבזבזו את זמנם. הם אפילו לא מאושפזים אז מה הם מתלוננים?"