לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 26 מאי 2014.

לפניכם סיפורה של ק' מ-2013, על מחסור ברופאים ומצוקת מיטות אשפוז במחלקת יולדות, שהופכים את חוויית הלידה (שאמורה להיות מאורע משמח ומרגש) למסע של פחדים, בלבול ומועקה:

"אחרי מספר פגישות אצל מומחה להריון וסיבוך כלשהו, הגעתי למחלקת טרום לידה אותה הוא מנהל. לא רק שהוא לא זכר אותי כלל, אלא שאף לא טרח לקרוא את שמי בביקורי הרופאים ובכל פעם קרא לי בשם רוסי רנדומלי. בהמשך נתנו לי טבליה לזירוז צירים, עם הבטחה שבלילה כנראה אגיע לחדר הלידה.

הצירים מתחזקים, מגיע הלילה ואין אף רופא. תחינותיי לאחיות לראות רופא נענו ב"לא עכשיו", והפעם הבאה שזכיתי לדוקטור היתה בבוקר, בביקור הרופאים. פניתי למנהל המחלקה (אותו מומחה מקודם) עם דמעות של חוסר אונים ובתמורה זכיתי לצעקות שאני משקרת ומלכלכת על המחלקה שלו, כי לא יכול להיות שלא היה רופא.

הלוואי והייתי מסיימת כאן, אך גם לאחר הלידה נאלצתי להיות עם עוד שתי יולדות בחדר המיועד לשתיים בלבד. המיטה ניצבה במסדרון כך שכל המבקרים שמגיעים – עוברים ממש על הראש שלך.

ואפילו שם לא נשארתי הרבה – כשהודיעו לנו שימי האשפוז שלי מסתיימים, בני נאלץ לבלות עוד כמה כמה ימים בתינוקיה, ואילו לי כבר אין מקום. למזלי הפנו אותי לחדר מנוחה של האחיות שם ביליתי לילה אחד, אך באותה מידה יכלו לסלק אותי מבית החולים, אלמלא החדר היה פנוי.

זהו פחות או יותר. היה לנו מנהל מחלקה שלא מסתכל על שם החולה וצועק עליה. חדר דחוס ואפס התחשבות באם טרייה שבנה מאושפז. לבית החולים ההוא אני לא חוזרת".