לצערי הרב, המקרה שלי לא חריג

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 27 מאי 2014.

לפניכם סיפורה של תמר מפברואר 2012, שטולטלה עם כאבי תופת ממקום למקום ללא מענה, ואלמלא הפעלת קשרים פרטיים ופרוטקציה היתה עלולה לקפח את חייה עקב דלקת תוספתן חריפה שדרשה ניתוח חירום:

"באמצע הלילה התעוררתי עם כאבים נוראים בצד הבטן. לקחתי מונית למרפאת החירום "טרם", ושם, אחרי בדיקה קצרה, הזמינו לי אמבולנס. צוות האמבולנס דיווח שכל חדרי המיון בעיר בתפוסה מלאה הלילה. בסוף הוחלט על בית חולים מסוים בירושלים.

כשהגענו לא היתה אף מיטה פנויה במיון, והעבירו אותי למיון האמבולטורי, שבו היתה אחות אחת, מותשת ועצבנית אחרי משמרת לילה ארוכה, שצעקה על חולים. גם שם לא היה אף מושב פנוי, ולכן ישבתי, מתפתלת מכאבים, על ספסל המתנה מחוץ למיון, במשך כמה שעות. כשפניתי לאחות התורנית, בוכה מרוב כאבים, היא צרחה עליי, ואחרי תחנונים רבים הסכימה לתת לי כדור אופטלגין. אחרי זמן שנראה כמו נצח, התפנתה כורסא במיון האמבולטורי, והושיבו אותי בה. בשלב מסוים שלחו אותי לצילום רנטגן, אך לא היה אף אחד בחדר הרנטגן, כי היה אמצע הלילה, אז חיכיתי לבד במסדרון חשוך עד שהגיע מישהו וטיפל בי. הוא הפנה אותי ל-CT, אבל לקח כמה שעות עד שהתפנה שם מקום. בשלב הזה השמש כבר זרחה, והתחלתי להודיע לקרובי משפחתי וחברי שאני במיון.

הלכתי ברגל, מתפתלת מכאבים, לבניין שבו מבצעים סריקת CT, שם חיכיתי עוד כשעה עד לביצוע הבדיקה. תוצאות הבדיקה היו מוכנות די מהר, אבל לא הסכימו לספר לי מה הן כי לא היה כירורג שפנוי להסתכל עליהן. בינתיים בני משפחתי וחברי נכנסו לפעולה, ומשם המצב קצת השתפר – הורי יצרו קשר עם מכרה שעוסקת ברדיולוגיה, שבישרה לנו שאכן יש לי אפנדיציטיס במצב חמור, ושבקרוב אמורים להכניס אותי לאשפוז וניתוח (אם משהו יזוז).

חברה טובה שבילתה ימים רבים באשפוזים באותו בית חולים הגיעה למקום, והפעילה לחץ על הצוות, עד שהתברר שכן יש מיטה פנויה בחדר בידוד, משום שאין כרגע אף חולה שזקוק לבידוד. היא הצליחה לשכן אותי שם, בהבטחה שאם יגיע חולה שזקוק לבידוד אתפנה. כשסוף סוף הגיעה הכירורגית (מתמחה כמובן) לבשר לי שאני סובלת מאפנדיציטיס ועומדת להיכנס לניתוח, היא לא חידשה לי דבר.

אחרי המתנה של כמה שעות, עם כאבי תופת, לרגע שבו אכנס לניתוח חירום (בכל רגע הגיע אדם שמצבו חמור בהרבה משלי, ועל כן הוכנס לפני), בני משפחתי ואני נשברנו, והחלטנו להשתמש בקשרים כדי להשיג טיפול הולם (מה שניסינו להימנע ממנו עד כה). שיחה אחת לחבר משפחה, שמנהל מחלקה גדולה בבית החולים, ומיד הועברתי ל"רשימת הפרוטקציה". תוך רבע שעה כבר התחילו להכין אותי לניתוח.

אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה בלי המרץ והקשרים של מקורביי – ייתכן שגם שבוע אחר כך עדיין הייתי יושבת במיון האמבולטורי ומחכה.

גם אחרי הניתוח המחדלים המשיכו – לא היה מקום פנוי במחלקה הכירורגית, ולכן אושפזתי להתאוששות במחלקת כירורגיה פלסטית. מכיוון שלא יידעו בכך את חלק מהרופאים הכירורגים, דילגו עליי בסבב המחלקתי כמה וכמה פעמים.

לצערי הרב, המקרה שלי לא חריג. כל ישראלי וישראלית שאני מכירה ושאיתרע מזלם להגיע לחדר מיון תיארו מצב דומה – צפיפות, צוות מצומצם ועייף, יחס מזלזל, שעות ארוכות של המתנה לטיפול, בני משפחה שמתרוצצים לילה שלם כדי להשיג לחולה תרופה או מיטה, וחוסר יכולת לקבל טיפול סביר ללא קשרים.

מערכת הבריאות בארץ קורסת, ואם אני, אישה בריאה בדרך כלל, שאושפזתי רק פעם אחת בחיי, עברתי חוויה כל כך נוראה, קשה לי לדמיין אפילו מה עובר על חולים כרוניים, קשישים, ושאר אזרחים זקוקים לטיפול תכוף יותר".  

promo-may27

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s