לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 22 יוני 2014.

לפניכם סיפורה של שלומית ארגוב מ-2014, על מצוקה קשה של מערכת בריאות הנפש בישראל – כזו שמאלצת מטופלות לטפל במטופלות אחרות:

"מחלקת אשפוז יום פסיכיאטרי בבית-חולים כללי.

שעת בוקר, לאחר טיפול קבוצתי.

יצאתי לפרוזדור של המחלקה וראיתי את ד' מלווה על-ידי גבר מבוגר. האחות הודתה לגבר והורתה לד' לשבת על הכורסאות בכניסה למחלקה עד שישיבת הצוות שהייתה אמורה להתחיל בכל רגע תסתיים ומישהו יתפנה אליה. ישיבות הצוות נמשכות בדרך-כלל בסביבות שעה וחצי. ניגשתי אל ד' ושאלתי אותה מה קורה. היא לא ענתה לעניין. כל הזמן אמרה שהיא לא יודעת איך היא הגיעה לכאן ושהיא לא יודעת איפה היא. זו הפעם הראשונה שראיתי מישהו בהתקף חרדה כל כך חמור שהוא לא מבין מה הולך סביבו ואיך הוא קשור לסיטואציה שבה הוא נמצא. ד' לא הייתה מסוגלת לשבת. היא התהלכה הלוך ושוב באזור ההמתנה והתעסקה עם הטלפון הנייד שלה כל הזמן. שאלתי את האחות מה עושים כדי לעזור לה והיא אמרה שיטפלו בה אחרי ישיבת הצוות. שאלתי אם אי אפשר לתת לה בינתיים משהו שיעזור לה להירגע כי היא לא יודעת איפה היא. האחות נפנפה אותי ונכנסה לישיבה.

חזרתי אל ד' וראיתי שהיא עדיין מאד נסערת. היא אמרה שהיא שולחת הודעות להורים שלה שנמצאים בחופשה בחו"ל ושהם עונים לה בצורה מגעילה. אמרתי לה שתעזוב בינתיים את הטלפון אם ככה הם מגיבים, אבל היא רצתה להמשיך לכתוב להם. חיברתי שתיים מהכורסאות שעמדו באזור ההמתנה, לקחתי אותה ביד וביקשתי ממנה להישכב על ה"ספה" המאולתרת ולהניח את הראש שלה על הרגליים שלי.

בשעה וחצי שהצוות היה בישיבה, אני וד' יצאנו לטיול בחוף נטוש ושליו. ד' התרכזה בחול הנקי והחם, במים השקטים, ברעש של העלים כשהרוח נושבת דרכם. היא התרכזה בנשימה. ספרנו ביחד בזמן שהיא שאפה באיטיות אוויר לריאות, בזמן שהיא החזיקה אותו בפנים ובזמן שהיא שחררה אותו בצורה איטית.

כשישיבת הצוות הסתיימה, האחות הגיעה לאזור ההמתנה ונזפה בנו – "לא שוכבים כאן. לישון אפשר בבית". ד' קמה וחזרה להתהלך הלוך ושוב תוך כדי שהיא שואלת איך היא הגיעה לפה ואומרת שהיא לא יודעת איפה היא.

בדיעבד הסתבר שהאיש שליווה את ד' למחלקה היה מישהו שנתקל בה בחוץ והניח שהיא שייכת למחלקה.

ד' קיבלה בסופו של דבר כדור הרגעה והתקף החרדה שכך. היא לא זכרה את מה שאירע במהלך התקף החרדה."