לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 26 יוני 2014.

לפניכם סיפורו של רועי רוטמן, על אבחון דחוף שבתו הפעוטה היתה נאלצת להמתין לו במשך חודשים ארוכים, אלמלא יכלו הוא ואשתו לעמוד בתשלום לאופציה של רפואה פרטית. הסיפור פורסם לראשונה בבלוג של רועי  ב-24.05.2014:

"הבת שלנו, שירה, צריכה לעבור אבחון פסיכולוגי. היא בת שלוש שנים ותשעה חודשים והיא צריכה לעבור את האבחון הזה בדחיפות. היא צריכה לעבור את האבחון הזה כדי שנוכל לדעת בעוד כך וכך זמן אם קרה לה משהו כתוצאה ממצב רפואי שהיא סובלת ממנו. היא צריכה לעבור את האבחון בדחיפות מכיוון שהיא מקבלת תרופה למצב הרפואי הזה, תרופה שיוצרת שינויים התנהגותיים שמקשים על אבחנות פסיכולוגיות ברורות וכל יום שעובר מגביר את השפעת התרופה עליה. התייעצנו קצת עם סביבתנו, וכולם אמרו לנו שלשם כך אין שום צורך שנדבר עם מומחה פרטי, והשירות שנקבל מהמרכזים להתפתחות הילד בבתי החולים הציבוריים או בקופת החולים שבה אנו חברים הוא שירות טוב דיו.

אז עשינו מה שצריך לעשות במקרה כזה ופנינו לרופאת הילדים של שירה כדי לקבל הפניה. אלא שאז הסתבר שאין די בכך. ההפניה שיכולה לתת לנו רופאת הילדים חייבת להיות מלווה בבקשה שנגיש לוועדה מיוחדת, שתתכנס ותדון ותחליט האם לאשר לנו את ההפניה והאם להוציא לנו טופס 17. רק אחרי שהועדה תתכנס ותדון ותחליט ותעביר לנו את החלטתה, נוכל אנחנו להתקשר ולקבוע תור (שממילא סביר שיהיה בעוד כמה חודשים).

ויתרנו. בשבוע הבא שירה תיפגש עם פסיכולוגית באופן פרטי.

מקצועיותם של האנשים הטובים בשירות להתפתחות הילד של קופת החולים ובית החולים אינה מוטלת בספק. גם רצונן של הנשים הטובות שעובדות שם לעזור היא דבר שאני לא מפקפק בו. אבל מה כל זה עוזר לי אם אני צריך את הגישה אליהם בשבוע הבא? אני בטוח שהסיבה שהם לא יכולים לראות את שירה בשבוע הבא היא לא שהם עצלנים, אלא שהם עמוסים: פשוט אין מספיק פסיכולוגים ופסיכולוגיות בבית החולים או בקופת החולים, והתורים מתארכים עד מאוד. למזלנו היחסי, אנחנו יכולים לעמוד בעלות הכספית של קביעת פגישה עם מומחה פרטי, אבל לא כולם יכולים. ומי שלא יכול, ממתין."