לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 30 יוני 2014.

לפניכם סיפורה של בתיה אברמוביץ' על חוויה כאובה בבית חולים גדול בצפון הארץ, שהותירה אותה עם נכות וטראומה לכל החיים:

"שברתי את קרסול רגל שמאל. הגעתי לניתוח ב-25.12.09, תאריך אומלל למדי. ובכל זאת זו לא סיבה להתעלל בי ככה. באמצע תהליך ההרדמה לפני הניתוח, המרדים נקרא למשהו דחוף ונעלם לכמה שעות, משאיר אותי להתייבש במיטה עם הרדמה מקומית חלקית. בסוף הגיעו לקחת אותי לניתוח כשאני עצבנית ונרגזת וכואבת מאוד.

בגלל ההרדמה הכפולה כנראה או סתם ככה, לא ברור, הקאתי יום שלם אחרי ההרדמה, ואף אחד לא ניגש אלי במשך כל הלילה. שכבתי שעות מכוסה קיא, מטונפת וחסרת אונים ואיש לא ניגש לראות למה אני צועקת ומצלצלת ומתחננת שיטפלו בי.

רק המנקה שבאה בבוקר גילתה יחס ואנושיות, והורידה אותי להתקלח והחליפה לי את הסדינים. אחר כך הסבירו לי שזה היה גם סוף שבוע וגם חג המולד ולכן היה צוות עוד יותר מצומצם מהרגיל, מה שלא הסביר את העובדה שהם עשו עבודה גרועה מאוד באיחוי הקרסול השבור שלי, ועד היום הרגל שלי נפוחה ואני בעצם נכה בגלל איחוי לא מוצלח של שבר די פשוט.

הציעו לי ניתוח שיקום אבל סירבתי בתוקף. אני בטראומה מבית החולים הזה ומעדיפה לא להתקרב לשם יותר. ואגב, יש להם מחסור נוראי בכיסאות גלגלים, ומי שמגיע עם גבס על הרגל עדיף שיביא מהבית כיסא גלגלים, כי אחרת הוא יאלץ לדדות על קביים או לזחול על ארבע. אחד מבתי החולים הכי גדולים בארץ, בנוי לתלפיות ומפואר מאוד. אבל אין שם כיסאות גלגלים.

כתבתי מכתב תלונה מפורט להנהלת בית החולים וסיפרתי הכל, על המחסור בכיסאות גלגלים, על הסיפור ההזוי על המרדים שנעלם לי באמצע ההרדמה ועל העובדה המצערת שהם לא איחו את רגלי כמו שצריך ושהפכו אותי לנכה.

התשובה שלהם הייתה שהם מצטערים ובודקים וזהו, מאז לא שמעתי מהם כלום."