לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 9 ספטמבר 2014.

לפניכם סיפורה של ר', מיילדת המספרת על העומס בחדרי הלידה, ועל עבודה לחוצה עם צוות מינימלי שמונע אסונות בקושי, פעם אחר פעם:

אתמול היינו במשמרת על סף קריסה – 9 לידות תוך 6 שעות בערך, עם רק 3 מיילדות בחדר לידה (ואחת שבאה לעזור כשקרסנו למשך כשעתיים). היה גם ואקום דחוף והאטות בדופק בכמה חדרים, דימום מוגבר אחרי לידה ופג שלא הסתדר מבחינה נשימתית… הרבה דברים.

בסופה של משמרת כזאת כל מה שנשאר לנו לעשות זה לומר – ואוו, איזה מזל שלא קרה כלום, שכן הצלחנו להגיע לכל הנשים ולכל התינוקות בזמן, כי במקרה אחר יכולנו בקלות לפספס משהו קריטי וחיי אדם היו ניזוקים או נפגעים.

למה אין לנו יותר תקנים? חשבתי לעצמי בפעם האלף. ואז הבנתי – תמיד אנחנו אומרות – ואוו, איזה מזל שלא קרה כלום, וברוב רובם של המקרים באמת לא קורה כלום. הבנתי שבדיוק כך משרד הבריאות קבע את התקינה – לפי המספר המינימלי של אנשי הצוות שייצור מצב שבו ברוב הפעמים באמת נספיק להגיע לכולם. ניקרע אמנם, נצא סחוטות ושחוקות, אבל לא יקרה כלום. מדי פעם כן יקרה אבל בראייה הקרה של מקבלי ההחלטות – זה יהיה זניח ואפשר יהיה להתמודד עם זה (עם התביעות כמובן) מבחינה כלכלית.

זה קר לב וזה ציני ואני חושבת שלהתייחס לחיי אדם כמצרך (commodity) זה דבר נורא. מצד שני – אנחנו באמת חיים במערכת עם משאבים מוגבלים בסופו של דבר. העניין הוא איך לחלק את המשאבים המוגבלים באופן הנכון ביותר.

מבחינתי שתהיה קרמיקה מגעילה ויותר מיילדות. שלא יהיה קורנפלקס משני סוגים בארוחת הבוקר אבל שיהיו יותר רופאים. ושלא יהיו מקבלי שכר עתק בדרגים הגבוהים ושתהיה לנו פקידה וכוח עזר בכל משמרת."