'לעזאזל, הכל מטפטף, האפידורל לא מותקן נכון, בגלל זה כאב לך'

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 13 אוקטובר 2014.

לפניכם תקציר הטור של שרון אנקווה, על חוויית לידה קשה שהיתה יכולה להיות טובה הרבה יותר, וכואבת הרבה פחות, לו רק היה לצוות קצת יותר זמן לשים לב ליולדת. הטור המלא הופיע לראשונה באתר "סלונה":

"יום רביעי 20.8.14, אני ואילן הולכים לבדיקה שגרתית בקופת החולים בשבוע 38, שום דבר מיוחד או מרגש. סטיק שתן ולחץ דם. לחץ הדם גבוה מאוד בכמה וכמה בדיקות, לא משהו שמאפיין את הליך ההיריון היחסית תקין שלי (מלבד סכרת הריון), סטיק השתן מראה על חלבון גבוה, וכל זה יחד מראה על סיכוי לרעלת הריון. ברעלת היולדת בסכנה. המוניטור מראה על מעט צרצורים. אני נכנסת לרופא שלי שלא לוקח סיכונים ומעיף אותי למיון. במיון כבר מכירים אותי, ההריון היקר הזה הקפיץ אותי לא פעם לשם באמצע הלילה כי היה לי דימומון קטן, או סתם לא הרגשתי אותה.

בזמן שבדיקת החלבון שלי נמצאת ומנותחת במעבדה, מסתבר שאני פצצת רעלת מתקתקת, הרופאה חוזרת עם תוצאות הבדיקה ובידה קפליה לזירוז הלידה. החלבון גבוה מאוד (מאוד) ואני לא יוצאת מפה בלי תינוקת. אנחנו עולים למחלקת טרום לידה, אסור לי להסתובב בחוץ (אתגר קשה ומייסר למופרעת קשב כמוני) וב-24 שעות הקרובות אני במיטה, עם קפליה לזירוז. לא מרגישה צירים. אחרי 24 שעות מעלים אותי לחדר לידה.

האחות נכנסת ומסבירה לי מה הולך לקרות, מאחר ואין צירים פעילים אבל צריך להוציא את התינוקת החוצה, אני הולכת לקבל מזרזי לידה שונים. מתחילים בפיטוצין לוריד, ממשיכים עם החדרת בלון, לא הייתי יכולה לתאר את הכאבים האלה גם אם הייתי רוצה. לא את תהליך החדרת הבלון, לא את התחושה שהוא בפנים, לא את צירי הפיטוצין שהם איומים, לא טבעיים ומייסרים אותי בגיהינום כל כמה דקות.

אני מקבלת פטידין אחרי שאני מתחננת על חיי, בכאבי אימים שאני לא עומדת בהם יותר. הפטידין ממסטל אותי ומכניס אותי להזיות ולשינה מרחפת ומתוקה, תוך כדי צירים. הלילה עובר, אילן שלי נרדם על רצפת חדר הלידה, אמא שלי ערה ועוברת איתי את הצירים. בבוקר השפעת הפטידין פגה, אותה פתיחה. שעות ארוכות עברו, הילדה שלי לא זזה, ולא רוצה לצאת.

אני מעלה את הבקשה לניתוח קיסרי, מסבירה באופן הגיוני, של אישה הגיונית, שנראה שהילדה לא רוצה לצאת עכשיו, הרבה תלוי בה ולא בי, ואולי כדאי לסיים עם תופת האימה הזו, להכניס אותי לניתוח ולהמשיך הלאה. לידה היא רק הדרך, היא לא המטרה, אני מסבירה לרופאים, וכלום לא מתקדם, תעזרו לי בבקשה לסיים עם זה. הרבה סיפורים עולים אצלי, סיפור של אחות של חברה שהייתה במצב דומה לשלי ובסוף סיימה בקיסרי חירום, עם תינוק שנכנס למצוקה ועם חולי קשה שלה, עוד שתי חברות נוספות עם סיפורים דומים. אני לא רוצה להגיע למצב הזה, אני זוכרת שאחרי הלידה הזו וההחלמה הקצרה בבית החולים, תהיה לי תינוקת לטפל בה והיא צריכה אמא חזקה, וכעת אמא שלי על סף אובדן השפיות.

הרופא המקסים אומר שניתוח בטן זה לא דבר פשוט, וצריך לתת עוד הזדמנויות, ומציע הפסקה בצירים (להפסיק את הפיטוצין) לשחרר אותי מהמוניטור ולתת לי להתקלח, ואחר כך נמשיך. אני לוקחת את ההצעה הזו מהר לפני שיתחרט, משתחררת מהמכשירים והולכת להתקלח. שעתיים אני חופשייה, נקייה, מכינה את עצמי נפשית לסבב נוסף וארוך ואפילו מדברת לילדה שלי (אחרי שיחות חיזוק עם חברות) שתצא בבקשה החוצה ובהקדם. מחזירים את הפיטוצין והמוניטור והתופת ממשיכה, כל שלוש דקות ציר, אין לי זמן לנשום. אנחנו כבר ביום שישי בערב. אני כבר עם אפידורל בגב. אני לא מרגישה אותו בכלל, הכאבים ממשיכים, כל סיפורי הקסם על האפידורל פשוט לא תקפים על הגוף שלי (אחר כך יסתבר לי למה) אבל הכי גרוע- הפתיחה אותה פתיחה, דבר לא התקדם מאז חמישי בצהריים המוקדמים.

את ליל שישי אני עוברת בידיעה שאני לא אוכל לספוג עוד שעות כאלה. אני ואילן לבד עכשיו, ואני מדברת איתו על אופציית הקיסרי. הוא מאוד מודאג שדבר לא מתקדם, והוא מכיר אותי ויודע שיש לי כח סבל, ברור לנו כבר שמשהו מאוד מאוד לא בסדר ולא הגיוני, אני מלאה בסמי אפידורל, יש לי לחצן שמגביר אותו ואני מרבה להשתמש בו, ואני עדיין מרגישה כאבים איומים. כח הסבל שלי בלתי נלאה כמעט. חצי מהגוף שלי שבור בעצמות בגלל תאונת דרכים קשה שעברתי, ספגתי כוויות קשות וטיפולים כואבים ועברתי אותם באמת בגבורה, איך יכול להיות שעכשיו אני כבר לא יכולה יותר והכאב באמת בלתי נסבל? לקראת חמש לפנות בוקר אני נחושה בדעתי לעבור את הקיסרי הזה. מתקשרת לאמא שלי, מעירה אותה, מסבירה לה שדי, הגוף שלי לא עומד בזה יותר, אנחנו סוגרים עכשיו 36 שעות בחדר הלידה. 36 שעות של צירים בלי אפידורל.

הרופאים והמיילדות שנמצאים איתנו בחדר הלידה כבר מסכימים לקיסרי. יש גבול לכמה שיולדת אחת יכולה לעבור בלידה אחת שלא זזה בכלל.

חדר ניתוח, אח טוב בשם עופר שאותו לא אשכח מקשית את גבי, מגיע מרדים להכניס עוד אפידורל, ואז סוף סוף אני מבינה למה הרגשתי את כל הכאבים האלה בחדר הלידה למרות האפידורל.

'לעזאזל, הכל מטפטף, האפידורל לא מותקן נכון, בגלל זה כאב לך'.

אני נעצבת בשקט בתוך הצוואר של עופר האח, אסור לי לזוז עכשיו, אחרי דקה אני מרגישה זרם חשמלי ברגליים שמעיף אותן, הנה האפידורל המיוחל. ככה מרגיש אפידורל. בדיוק ככה. עד כה זה לא היה אפידורל, זו הייתה בדיחה עצובה שלא מותקנת נכון ומטפטפת על הגב שלי במקום לחדור אליו.

מסדרים אותי על המיטה, מרימים את הרגליים, אני בהכרה מלאה, מחכה שיכניסו את אילן. כל הקשב שלי נתון לאזור התחתון של גופי, אני רוצה לשמוע את הבת שלי. אני לא מרגישה דבר מהחיתוך, אני סופרת בלב, מסתכלת על אילן שנכנס מתוח ולבוש בבגדים משונים צהובים. אני שומעת בכי ופורצת בבכי משל עצמי. הנה היא כאן, דנה שלי. אהבת חיי מזמן מזמן. עוד מהזמן שהיא הייתה כלומצ’יק חלבון שעשה לי הקאות. מביאים אותה לכיוון שלנו ומכריזים 'בת'. היא בוכה ובוכה ואני גם, ואני אומרת לה בקול 'את צודקת, דנה, החיים לא להיט בכלל', והרופאים צוחקים. לוקחים אותה, לוקחים את אילן, סוגרים אותי.

בשעות הבאות אני עדיין בהתאוששות מייסרת, נכנסים ויוצאים הוריי ואילן שלי עם תמונות מהתינוקיה, אני מחוברת לעירוי מגנזיום כי אני עדיין מוגדרת בסכנה וברעלת, ועל כן אסור לי ללכת לדנה. אחרי חמש שעות עם אחות התאוששות שיכולה לקבל את כל ההגדרות הגרועות בעולם מלבד “בן אדם” אני בורחת על הרגליים, מחוברת למגנזיום, לתינוקיה. האחות תופסת אותי כבר שם ומחזירה אותי לחדר עם אזהרה שאסור לי לזוז 24 שעות כי אני בסכנת חיים.

ככה זה ממשיך, רכבת הרים משוגעת של אהבה. דנה שלנו נולדה ביום שבת 23.8.14 בשעה 7.42, אחרי שלימדה אותנו שיעור גדול על החיים. היא נקראה דנה-דינה על שם סבתא שלי, האישה הכי טובה שאני מכירה, בתפילה ובאיחול שתקבל בריאות ואריכות ימים.

זה סיפור הלידה שלי, יש בו את כל המרכיבים כדי שיסתיים הרבה יותר קשה וגרוע ממה שהוא הסתיים, אני מודה בעיקר לעצמי על ההחלטה שלי להתעקש על קיסרי ושמחה על כך. כשתינוק צריך לצאת לפני הזמן מסיבה בריאותית, חבל להילחם בו במזרזים ותופת, המון פעמים זה פשוט לא עובד.

לבית חולים איכילוב לא אחזור ללדת, ואני מצטערת שהלכתי ללדת שם, כמובן. הייתי מעבירה שם הרבה אנשים שיעור ביחסי אנוש, כולל האחות שמקבלת יולדות אחרי קיסרי ומתנהגת אליהן כאל אשפה אנושית, בחוסר רגישות, בבהמיות וברוע לב, פשוט ככה.

כשיולדת אומרת שהיא עדיין מרגישה כאבים למרות האפידורל – יש להאמין לה ולבדוק את זה, במקום לתת לה את הכפתור המחורבן שלא עשה את העבודה כי המחט לא הייתה בגב בכלל. זו רשלנות, וככה התייסרתי לחינם, שעות ארוכות."

promo-oct13

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s