לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 12 אוקטובר 2014.

לפניכם סיפורה של ט', על ניסיונה כעוזרת מחקרים קליניים בבית חולים – על חוסר הכשרה מספיקה, עבודה בתנאי לחץ, וחוסר תגמול, שגורמים לשחיקה מוקדמת של הצוות ולשגיאות בטיפול:

"עבדתי בתור מתאמת מחקרים קליניים במשך שנה וחצי במחלקת המטולוגיה בבית חולים גדול במרכז. כל הרעיון של מחקרים קליניים, במיוחד בתחום המטו-אונקולוגיה, הוא שעבור חולים במחלות קשות, המחקר התרופתי הוא התקווה האחרונה שלהם. בדרך כלל מדובר במטופלים שאין כבר מה להציע להם, והניסוי עשוי להיות הדבר היחיד שיכול להציל את החיים שלהם. אז קודם כל, מדובר בעבודה בלחץ נפשי מאוד גבוה. לא ממש קיבלנו לזה הכשרה מתאימה. רופאים עוברים קורס בשם 'הבשורה המרה', שמלמד אותם איך לדבר עם מטופלים, איך לבשר בשורות קשות. לנו לא היה דבר כזה. רוב העבודה שלנו התבצעה מול המשפחות, מול האנשים שמטפלים וצריכים לדעת את הפרטים ולהקפיד על הטיפול – פרוטוקולי מחקר הם מאוד נוקשים ומאוד מורכבים בדרך כלל.

עברתי קורס של 3 חודשים בשביל העבודה הזו, אבל לא היתה לי הכשרה מתאימה בתחום רפואי. מקבלים אנשים לעבודה הזו על סמך כישורים, אנשים עם קליטה מהירה והשכלה אקדמאית רלוונטית, ואת כל היתר לומדים תוך כדי ביצוע התפקיד. העבודה הזו דורשת המון: גם להיות בקיאה בפרוטוקולים של המחקר כדי להיצמד ללו"ז של הביצוע, גם לוודא שהרופאים נותנים את התרופות כמו שצריך, גם לוודא שהדגימות נאספות כמו שצריך, שכל דיווח מועבר בזמן ושכל הפרטים נכונים ומדויקים ואיכותיים – יש המון היבטים לעבודה הזו, והכשרה טובה לא היתה לנו.

לשמחתי, עבדו בצוות שלי אנשים מסורים ואכפתיים מאוד.

יצא לי לעבוד עם רופאים, מומחים, רדיולוגים, רוקחים, אחיות – כולם חלק מצוות המחקר, ומדובר באנשים שלא מגיעים לתחום הזה בשביל הכסף והיוקרה, הם מגיעים מתוך תחושה של שליחות, והמערכת שוחקת אותם בצורה שיטתית, פשוט דוחקת אותם החוצה. התוצאה היא שאת נשארת עם כוח אדם ממורמר, שלא עושה את העבודה בצורה טובה.

ראיתי הרבה מקרים של אנשים שקיבלו תרופות לא נכונות או לא מתאימות, שקיבלו מינונים לא נכונים, בגלל עייפות של הצוות, בגלל חוסר תשומת לב, או בגלל מצב של בחורה מסכנה כמוני, שזורקים אותה באמצע מחלקה המטולוגית עם לחץ אדיר, שלא מספיקה להבין מה רוצים ממנה.

היו לי ימי עבודה של 12-13 שעות, שלא קיבלתי עליהם שעות נוספות. הייתי עובדת בממוצע 150% משרה, פשוט כי לא יכולתי להשאיר עניינים לא פתורים, והרגשתי מחויבות גבוהה כלפי המטופלים עצמם. אי אפשר לעזוב באמצע, את חייבת להישאר עם המטופל, לוודא שהתרופה ניתנת לאורך זמן. לדוגמה, היו מטופלים שהפרוטוקול שלהם דרש לבצע בדיקות דם שעה אחרי קבלת התרופה, ואז שעתיים אחרי, שלוש אחרי וכן הלאה. היו ימים שהייתי נשארת בעבודה עד 10, 11 בלילה.

המערכת רק מפילה עליך עוד עבודה, לא מתגמלת בשום צורה. ממש נלחמתי לקבל אפילו החזר הוצאות. התעשייה של המחקרים הקליניים היא תעשייה שמגלגלת מיליונים, זה כסף שבתי החולים הציבוריים מקבלים והם יכולים לעשות איתו מה שהם רוצים. הכסף משמש לקניית ציוד חדש למחלקה או לשפץ אגפים – הצוות לא רואה מזה שקל."