לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 20 אוקטובר 2014.

לפניכם סיפורה של יעל מדצמבר 2013, על אמה שהושארה בגפה אחרי ניתוח ראש ללא השגחה בשל מחסור באנשי צוות:

"לפני כשנה אמא שלי הייתה צריכה לעבור ביופסיה בראש (סיטואציה שהיא בפני עצמה מלחיצה, למרות שהניתוח עצמו פשוט יחסית) בבית החולים גדול בירושלים.

אחרי ניתוח ראש צריך לעבור סי.טי. כדי לוודא שאכן הכול עבר בשלום ואין דימום פנימי וכדומה. כשלקחו אותה מחדר התאוששות לסי.טי. ואמרו לנו שאנחנו יכולים לחכות לה בחדר, האמנו להם, ועלינו לחכות. מסתבר שזו הייתה טעות. אחרי שחיכינו וחיכינו וחיכינו, דודה שלי ירדה לברר מה קורה, וכשמצאה את חדר הסי.טי. – כי מתוך שתי מכונות סי.טי. בבית החולים, אחת הייתה מושבתת, והתברר שהיה צריך להגיע לשנייה, של חדר מיון – מצאה את אמא שלי ישנה בחוץ, בלי שום השגחה. העובד שגלגל אותה לשם מחדר התאוששות פשוט השאיר שם את המיטה, בלי לומר כלום, בלי לדווח לטכנאי בפנים, והלך, ואמא שלי, שעדיין הייתה מותשת וקצת מטושטשת, פשוט נרדמה.

ומכיוון שזה היה הסי.טי. של חדר מיון, היה שם בלגן נוראי. אין תור מסודר, אלא איש איש לעצמו; בכל פעם שהדלת נפתחת כל הנוכחים צובאים עליה בתקווה להיכנס סוף סוף. איש מבוגר אחד, עם תחבושת על הראש ועגלת-שוק ביד, התלונן בקול שנמאס לו לחכות ושאם לא יכניסו אותו הוא ילך הביתה. הטכנאי, שעמד לבדו מול כל הקהל הזה, כנראה פשוט לא שם לב לאמא שלי, והיא מצדה הייתה תשושה, כאמור, ונרדמה, ולא יכלה לצעוק ולהידחף עם כל השאר.

אז אישה אחרי ניתוח ראש שוכבת במסדרון, בין כל שאר האנשים (וזה אותו מסדרון שבו גם עוברים אנשי הניקיון עם עגלת הזבל, אגב), בלי תשומת לב מינימלית מאף איש צוות.

רק כשירדנו לשם והרמנו קול הטכנאי הסכים שכן, צריך לעשות לה סי.טי. תכף, והכניס אותה – וזה כבר היה לפחות שעה אחרי שיצאה מחדר התאוששות, אם לא יותר.

אני מבינה שיש עומס, אבל איך מצב כזה הגיוני בכלל? למה השאירו אותה לבד?"