לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 21 אוקטובר 2014.

לפניכם סיפורה של א', רופאה המספרת על הקושי הנפשי הגדול להתמודד עם עומס המטופלים ועם מצבים של אבדן חיים, ועל חוסר התמיכה והסיוע לרופאים להתמודד עם העומס הרגשי:

"על מצוקת כוח האדם בוודאי שמעתם. גם על השעות, ואולי אפילו על השכר.

אולי שמעתם והמשכתם הלאה, אולי אתם חושבים שאנחנו סתם בכיינים ואולי אתם חושבים שזו בעיה רצינית וקשה.

זה לא משנה, כי יש חלקים שעליהם לא שומעים אף פעם. תנו לי לספר לכם על המחיר שאף אחד לא חושב בכלל שאנחנו משלמים.

דמיינו שאתם בתורנות, אחראים לבד על 30-40 חולים (המספר משתנה ולא באמת כזה חשוב). יש החייאה. אתם מנסים, אבל ההחייאה נכשלת. אין לכם רגע לחשוב על מה שקרה כאן, על זה שראיתם מישהו מת.

זה גם לא חדש לכם, הרי זו לא ההחייאה הראשונה שלכם, לא הפעם הראשונה שבה מישהו מת לכם תחת הידיים באופן הכי פיזי שיש. אתם צריכים ללכת לדבר עם המשפחה, להיות נוכחים בכאב שלהם. הכאב הזה מתבטא בכל מיני דרכים – יש שצועקים וכועסים, יש ששואלים שאלות, יש שפשוט מקבלים את מה שאתם אומרים בשקט… אבל אתם תמיד שם איתם.

ואם חשבתם שאחרי שהמשפחה תלך להיפרד מאהובם יהיה לכם רגע לחשוב על  מה שעבר עליכם, אתם טועים.

כי הרי צריך לכתוב את תעודת הפטירה – אבחנות ומספרים.

ואז צריך להתפנות לכל מה שקרה בשאר המחלקה בזמן שהייתם עסוקים. החולה מחדר 1 העלה חום, החולה מחדר 2 מודאגת מרמת הסוכר שלה, המשפחה של החולה מחדר 4 לא הצליחו להגיע בשעות העבודה כדי להתעדכן אבל הם יודעים שבכל שעה יש רופא במחלקה והם דורשים שתהיו שם בשבילם בדיוק עכשיו ולחדר 5 הגיע חולה חדש שצריך להכיר ולהחליט איך לטפל בו.

וכשמשפחה צועקת, כי הם מרגישים שהם מחכים המון זמן ושאף אחד לא מתייחס אליהם וכל הטענות המוצדקות או לא שיש להם, אין לכם את הרגע להתמודד עם הכעס שהופנה כלפיכם, לחשוב אם נהגתם נכון או לא, להרגיש משהו – הרי מישהו מחכה לבדיקת דם או למכתב השחרור.

לפעמים אתם מוצאים את עצמכם הולכים לשירותים בשביל כמה דקות של שקט.

אמנם לא הייתם שם כבר שעות, אבל גם לא שתיתם הרבה אז זה לא באמת דחוף.  זה פשוט המקום האחד שבו יש לכם זמן לעכל.

התורנות נגמרת. אתם בבית. זה הזמן להפנים הכול, לחשוב ולהרגיש, להסיק מסקנות. לא באמת, העייפות מנצחת הכול.

ומחר? מחר תחזרו בדיוק לאותו  מקום, לעשות בדיוק את אותם דברים."