רק שבוע אחרי התאונה נשלחתי לגיבוס כף הרגל

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 09 נובמבר 2014.

לפניכם סיפורו של א', שהעומס במיון האורטופדי גרם לעיכוב של שבוע בטיפול בשבר שממנו סבל בעקבות תאונה, עיכוב שתוצאתו נזק לכל החיים:

"תאונת אופנוע. נהג מונית שחתך נתיב מבלי לאותת או לבדוק במראות העיף אותי ואת האופנוע שלי עלי. שתי דקות לאחר מכן עצר צוות של מגן דוד אדום שעבר שם והגיש לי טיפול ראשוני. שוטר שהגיע עזר לי להעביר את האופנוע מאמצע הכביש אל מעבר לצומת קרוב.

כשהגעתי למיון האורתופדי לא היה מקום לשבת. הפכתי את הקסדה שלי וישבתי עליה. הכיסאות היו מלאים באנשים שבורים, חתוכים, חלקם בחבישה חלקית וחלקם עם אלתור של חולצה קשורה בחוזקה. הרצפה הייתה קצת רטובה, כנראה מהקרח שהוצמד לפצעים ונמס. וכולם מחכים. ומחכים.

מדי פעם יוצא מישהו, נכנס מישהו, עובר רופא ומותקף בשאלות אבל הוא ממשיך בריצה למקרה הדחוף הבא. ומחכים.

אחות הגיעה לקחת ממני מדדים. לחץ דם גבוה, חום נמוך, דופק היסטרי. ואז עוד הייתי בכושר. ומחכים.

יוצא עוד מישהו ועכשיו תורי, אבל לא. מגיעה מיטה מהמיון הכללי שצריכה טיפול חירום. מתיישב חזרה ומחכה.

מגיע לרופא, שתוך חצי דקה שולח אותי לצלם את כף רגלי הימנית, שעליה נפל האופנוע. אני מדדה אל הרנטגן בעצמי, בכוחותיי שלי, ומגלה גם שם תור. מתיישב (מזל שהפעם היה איפה) ומחכה.

מצטלם, מתורגל כבר: ימין, שמאל, אמצע, תחזור למיון אורתופדי לחכות. חזרתי וחיכיתי.

בינתיים מקרים דחופים יותר ופחות מטפטפים ללא הרף מהמיון הראשי ובדרך לרנטגן / סי.טי / גיבוס / אשפוז במחלקה.

מדי פעם הרופא נאלץ לצאת בדחיפות לייעוץ במיון הכללי או במיון ילדים וחוזר לתור שבינתיים צמח בעוד כמה מטופלים. שמחכים.

בסוף הגיע תורי. הרופא מציץ בצילום: 'לא ברור. לא מזהה'. מגדיל־מכהה־מפקס־מקרב–מקטין־מבהיר־מטשטש־מרחיק. 'לא מצליח לראות. הצילום לא טוב'. מיואש, תשוש וכאוב אני שואל: 'אז מה, לחזור לצילום?' – 'לא', הוא עונה, ושולח אותי הביתה עם המלצה לשלושה ימי מנוחה והמשך מעקב בקהילה. נאלצתי לצאת משם הביתה מקפץ על רגל אחת ואוחז בקסדה לאיזון שיווי המשקל.

במאמר ביניים אוסיף שהקוד "בקהילה" הוא נוח מאוד כדי לחפף כל מה שאיננו חירום או מצריך אשפוז, כלומר קופ"ח היא שתמשיך את הטיפול בפציינט. משהו כמו 'פלסטר קטן ולך תמשיך עם הרופא שלך בבית ועזוב אותי פה'.

לצערי, האורתופד שטיפל בי אז בקופ"ח היה עסוק. עסוק מאוד. מה זה אומר? שכשהגעתי אליו למחרת בבוקר עדיין כואב, כדי להמיר את ההמלצה לימי חופשה לטופס מחלה שיהיה קביל על מקום העבודה שלי נאלצתי לחכות לו עד הצהריים, כיוון שהיה בקליניקה הפרטית שלו והתעכב בה. כשהגיע מלמל משהו, לא התנצלות חלילה אלא 'היו פקקים, שב' או משהו מעין זה, ונפנה אלי. בעצם, לא נכון. לא אלי נפנה אלא אל המסמכים שהבאתי. עיין בהם בחופזה, הפיק את המסמך ושלח אותי לדרכי. שהרי בכל־זאת, כבר המתינו לו הבאים אחרי בתור, כחמישה-שישה מהם.

אחרי שהכאבים לא חלפו אלא אף החמירו חזרתי אליו. הציץ בצילומי הרנטגן, רטן שהם גרועים ושלח אותי לעשות סי.טי. – שגילה שעצם בכף רגלי נשברה מהתאונה, רסיס מתוכה התנתק ומצוי משוחרר במפרק בין שתי עצמות. רק שבוע אחרי התאונה נשלחתי לגיבוס כף הרגל ולמנוחה של עוד 4 שבועות.

התוצאה: עד היום, עשור אחרי, אני נזקק למדרסים ויודע לצפות מראש מתי הולך לרדת גשם וכנראה שעד סוף ימי אאלץ להיעזר במדרסים."

promo-nov09

מחשבה אחת על “רק שבוע אחרי התאונה נשלחתי לגיבוס כף הרגל

  1. פינגבק: נובמבר 2014 אצל גיא זוהר | מכתבים לבריאות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s