לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 11 נובמבר 2014.

לפניכם סיפורה של ד' שליוותה את אמה לאורך טיפול ממושך, שטחי ולא יעיל במערכת הרפואה הציבורית, תוך שהיא סובלת כאבים קשים, ורק רופא פרטי שבדק לעומק את מצבה וגילה שהיא חולה בסרטן:

"אמא שלי, בת 74 וחולה בפרקינסון, סבלה תקופה די ממושכת מבעיות של בריחת שתן. ניסינו לחפש מישהו שיטפל בבעיה. בקופת חולים שלחו אותנו לאורולוג, והאורולוג אמר 'עד שאת לא עושה ציסטוסקופיה (בדיקה פולשנית של שלפוחית השתן), אין על מה לדבר בכלל'. הרבה זמן עבר ושלחו אותנו ממקום למקום, וכל הזמן הזה אף אחד לא בדק אותה בפועל. אף אחד לא, תסלחו לי, מבקש ממנה לפשק רגליים ומסתכל כמו שצריך על מה שקורה שם.
אז מבלי שבדקו אותה, כל רופא התחיל להעלות השערות – 'זה בגלל הפרקינסון, זה בגלל בעיות גב', ובסופו של דבר אמרו שהיא תצטרך קטטר כי במהלך הזמן, בריחת השתן הפכה לאצירת שתן. היה מאוד קשה להכניס לה את הקטטר, וכך כל פעם היינו מגיעות למיון כשהיא סובלת מכאבים מאוד חזקים. כשטיפלו בקטטר במיון, התחילו לומר לה 'כן, נראה שיש לך איזה ציסטה שם, אבל זה לא רציני, הכול בסדר'. כבר הודיעו לה שהיא תצטרך ללכת עם קטטר למשך כל החיים, כי היא 'כבר הגיעה לגיל שצריך'.
ההורים שלי שייכים לדור שמאמין בקופת חולים וחושב שאין צורך להוציא כסף על רפואה פרטית, כי הרופאים של קופת חולים נותנים את כל מה שצריך. אבל בסוף נמאס לי, ולקחתי אותה לאורולוג פרטי. הרופא הזה היה הראשון שביקש ממנה לפשק רגליים, בדק כמו שצריך את המצב במקום עצמו, ואמר לה 'גברת, מחר את נכנסת לניתוח – יש לך גידול'. היה לה גידול עקב סרטן צוואר הרחם, שהתיישב על שלפוחית השתן. זה מה שגרם לכל הבעיה. בהתחלה הגידול לחץ וגרם לבריחת השתן, ואחר כך כבר חסם אותה וזה מה שגרם לאצירת שתן.
במשך כל התקופה הזו לא שלחו אותה לצילום בטן, אולטראסאונד, כלום. כל פעם טענו שחייבים ציסטוקופיה, כשההמתנה לציסטוסקופיה ממש ארוכה והיו המון בעיות בדרך שעיכבו את הביצוע. לעומת זאת, הרופא הפרטי הכניס אותה לניתוח כבר ביום למחרת: הסירו את הגידול, היא עברה כימותרפיה והקרנות, והמצב עכשיו מתחיל לאט לאט להשתפר.
בשלב מסוים היא שוב התחילה להתלונן על כאבים מאוד חזקים. הגענו איתה אפילו למיון. כאב לה נורא והיא לא רצתה שיתעסקו איתה יותר מדי. הרופאים אמרו 'בסדר, קראנו את התיק הרפואי ואנחנו מבינים מה קורה'. והמצב שלה הולך ומדרדר, הולך ומדרדר, ואנחנו לא יודעים מה לעשות. הרופאים טענו שוב שזה בגלל הפרקינסון, בגלל הטיפולים הכימותרפיים. היינו פעמיים במיון. פעם אחת בדק אותה מתמחה באורולוגיה שאמר משהו על 'שארית בשלפוחית', פעם הייתה רופאה גינקולוגית שאמרה 'זה לא התחום שלי', כך שבסופו של דבר הגענו שוב לאותו אורולוג פרטי שמצא את הסרטן בפעם הקודמת. הוא שוב בדק היטב את המקום, ואמר לה 'יש לך זיהום חמור, ברמת אלח דם'. הוא נתן לה מיד זריקת אנטיביוטיקה והתחיל את הטיפול.
בזה גמרתי מבחינתי את ה'רומן' שלי עם הרפואה הציבורית. לקחתי בשבילה אחות פרטית שבשלושת החודשים האחרונים מגיעה כל יום כדי לנקות ולחטא את האזור. היום, במבט לאחור, אני יודעת שאם היינו מחכות עוד קצת, היא הייתה מתה. הכול נעשה פרטי, רופאים של קופת חולים לא מתקרבים אליה. יכולנו לתבוע אותם על הרשלנות, אבל כבר אין לנו כוח להתעסק עם זה.
האורולוג שאל אותי – 'תגידי, במיון לא ראו את זה?' זה כבר היה במצב של זיהום מאוד מתקדם. אמרתי שלא – האורולוג בדק רק את התפקוד של שלפוחית השתן ולא ממש הסתכל על שום דבר אחר. כל אחד מתעסק אך ורק בתחום שלו, הנקודה הקטנה הספציפית שלו, ולא מנסה לראות את התמונה הכללית. אף אחד לא מגדיל ראש. כשאת מגיעה עם משהו לא מובהק, שאפשר לפתור ברגע, אין עם מי לדבר שם."