לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 18 נובמבר 2014.

לפניכם סיפורה של נ' מיוני 2011, על חוויה מזעזעת שעברה במיון נשים כשנאלצה לעבור גרידה במשמרת עמוסה ולהתמודד לא רק עם כאב פיזי אלא גם עם יחס מזלזל במצבה הרגשי הקשה:

"לפני מספר שנים עברתי הפלה נדחית. כלומר, העובר הפסיק להתפתח אך לא התרחשה הפלה ספונטנית. במקרה כזה צריך לעבור גרידה.

התבקשתי להגיע ערב לפני הניתוח למיון נשים באיכילוב כדי לעבור הליך מקדים קצר. הגעתי בשעה שמונה בערב, כנדרש, ויצאתי משם באחת לפנות בוקר. בחדר המיון שרר כאוס מוחלט – יולדות מתווכחות על התור למוניטור, אישה בחודש רביעי שהגיעה באמבולנס כי נפלה בבית ואחת אחרת, בחודש שישי, מחוברת לאינפוזיה ומקיאה כל כמה דקות לתוך שקית.

על המהומה ניסו להשתלט, בקושי רב, אחות ומתמחה. כיוון שהייתי מקרה מאוד לא דחוף הייתי, באופן טבעי ומוצדק, בתחתית סולם העדיפויות. ישבתי, קמתי, יצאתי, חזרתי, ומדי פעם התחננתי בפני האחות שלפחות תיתן לי הערכה מתי הרופא יוכל לראות אותי.

אחרי יותר מארבע שעות של המתנה מייאשת קיבל אותי מתמחה טרוט עיניים; הוא ביצע את ההליך, שלקח פחות מעשר דקות, ושלח אותי, צולעת ודומעת, הביתה. חמש שעות בחדר המיון בשביל פרוצדורה של חמש דקות.

סתם מקרה קטן וטיפשי, לא מסכן חיים ולא נובע מרשלנות או חוסר אחריות. אבל מאוד אופייני לרפואת הנשים בארץ כפי שחוויתי אותה, מערכת אדישה עד גסת רוח; מהגניקולוג שהגדיר אותי בגיחוך כ'רחם משומש במצב טוב' אחרי ההפלה הראשונה שעברתי ועד זה שבדק אותי אחרי הגרידה, התעלם מעד כמה שהכאיב לי ובעצם התעלם ממני בכלל (הוא לא החליף איתי אף מילה אלא רק הכתיב את הממצאים לאחות).

מאז ילדתי שני ילדים, בזמן שחייתי בארץ אחרת. ראיתי שהדברים לא חייבים להיות כך. אם אבחר ללדת שוב, אני מקווה שזה לא יהיה בישראל."