לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 25 נובמבר 2014.

לפניכם סיפורה של טליה, שהמתנה של שעות ארוכות עם כאבי תופת בחדר מיון גרמה לה לקום ולעזוב מבלי לקבל טיפול, על אף שהופנתה לאשפוז:

"הכל התחיל עם כאבי תופת בצוואר ובכתף, שלא אפשרו לי לישון מרוב כאב. אחרי מיצוי משככי הכאבים של רופאי המשפחה, לילה במיון בבית החולים הקרוב אלי הוליד מרשם לפרקוסט, שהרוקחים בסופר פארם סירבו למלא כי 'מספר הכדורים רשום במספר ולא במספר ובמילים'. אז חזרתי למורפיום, ולרופא המשפחה, ששלח אותי עם המלצה להתאשפז בבית חולים אחר.

אל בית החולים הגעתי לקראת שש בערב של  17.9.2014. אחרי כשעה הגיע תורי לראות את אחות הטריאז', שבחנה את סיכום המצב ששלח רופא המשפחה עם ההמלצה לאשפוז. בהתחשב באבחון שכלל שבר בחוליה C5, ובכאבים הרבים, הציעו לי אקמול (!!) בעודי ממתינה על כיסאות המיון לראות רופא. סירבתי בנימוס. מה שהבאתי איתי בתיק היה חזק פי כמה (תרופות המרשם שקיבלתי כבר קודם מהרופאים השונים בקופ"ח).

לאחר כשעתיים נוספות שבהם אפילו לא נכח רופא בחדר הרופא, התעניינתי אם זה יקרה מתישהו, ונאמר לי שיש רופא (החדר היה ריק) וכי אאלץ להתאזר בסבלנות. על הקירות יש שלט שאומר שזה אומנם לוקח זמן אך ה'בילוי' במיון, הכולל בדיקות, הפניות, חזרה לרופא ושחרור/אשפוז אורך כ-4 שעות ויותר.

בינתיים ילד חרדי עם חתך עמוק ביד דימם על הרצפה מבלי שאיש התייחס אליו, עד שהתעקשתי כי האחיות לפחות תחבושנה את הפצע באופן כלשהו לעצור את הדימום.

בעשר וחצי בערך, כמעט חמש שעות אחרי שהגעתי למיון, אחות חדר המיון אמרה שהיא מתנצלת אבל זה ייקח עוד שעה-שעתיים. למרות מצבי המתועד, למרות הסבריי כי אני סובלת מכאבים עצומים, לא קרה דבר. הבנתי שאינני יכולה לשבת ולהמתין עוד בחדר המיון וביקשתי ללכת לביתי. אז התבקשתי לחתום על טופס המאשר כי הוסברו לי הסיכונים בעזיבת המיון וכי אני עוזבת כנגד עצת הרופא. סירבתי לחתום. גם משום שאיש לא הסביר לי דבר, משום שלא היה איש שהתייחס אלי בכלל, וגם משום שלו הייתה עצת רופא בכל הסיפור הזה – לא הייתי עוזבת, כנראה.

בשיחה שנערכה עם האחות הראשית של חדר המיון, אשר נזפה בי על התנהגותי ודיברה אלי באופן מאוד לא ראוי, שאלתי מדוע אם בית החולים סובל מלחץ כה רב ומרופא אורטופד אחד (!!) המטפל בשלושה חדרי מיון, חדרי ניתוח ובמחלקה, לא הופניתי לבית חולים אחר, העמוס פחות. אחסוך מכם את התשובה והאופן שבו ניתנה לי.

לאחר מכן עזבתי את בית החולים…"