לצפיה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 6 ינואר 2015

לפניכם סיפורה של ח', סטאז'רית בחדר מיון, על העייפות, השחיקה וחוסר הריכוז של הצוות שעובד ללא הרף על סף התמוטטות ואינו מצליח לתת טיפול איכותי וראוי:

"הנה סיפור מהסטאז' שלי:

תורנות ראשונה עברה בשלום. הבוקר הגיע ואף אחד לא מת, לפחות לא במשמרת שלנו. באופן צפוי, ככל שנעשה מאוחר יותר צוות הרופאים מתעייף, נעשה פחות ממוקד, פחות החלטי, יותר איטי. אני רואה על עצמי איך דברים שהיו פשוטים בבוקר מצריכים עצירה למחשבה והתארגנות.

יום עבודה אחד מסתיים, על רגעי העייפות והערנות שלו, ומיד מתחיל יום נוסף, עוד חולה ועוד אחד ומתישהו אני מזהה על עצמי שאני לא מחבבת כבר את החולים, שבבוקר אהבתי. שאני לא מספיקה להוסיף להם את העצה על רפואה מונעת או שהיא יוצאת לי מתנשאת ולא מדויקת.

עוד יום עבודה נגמר ואחר מתחיל. הפסקת אוכל, האוכל בסדר אבל ההפסקה נהדרת. הצוות שנשאר עד 23:00 הולך ונשארים אני והתורן. שנינו עייפים, ההחלטות יותר איטיות, כבר בקושי משחררים אנשים מהמיון, כל מי שקצת חולה עדיף שיישאר באשפוז ומחר בבוקר תורן ערני יבדוק שלא פספסנו כלום.

זאת רפואה גרועה, זאת פריבילגיה של פריפריה שהפנימיות בה לא נסגרות בעשר בלילה ב-150% תפוסה, או לפחות לא כל לילה. זאת רפואת עייפים. מזל שהצוות הסיעודי מתחלף כל 8 שעות.

כמה ימים אחרי, אני קוראת סטטוסים של חברים שעושים תורנויות במקומות יותר עמוסים מהמיון הפריפרי החביב שלי, ולא מקנאה. כן, בארבע וחצי כבר כמעט שלא היו חולים ויכולתי לישון לשעתיים. אושר צרוף.

זה לא כיף להילחם בגוף של עצמי וזאת גם לא חוכמה, הוא ינצח.

כשהתעוררתי חיכה על דלפק האחיות נדל שחור גדול, בתוך קופסת פלסטיק. הוא עקץ מישהו והמישהו הביא אותו בקופסא למיון, חי, מסתובב בחוסר נחת, נראה כאילו הוא גם מחכה שאבדוק אותו. סיום סוריאליסטי הולם.

מחר הכל יתחיל שוב."