לפנות בוקר המתמחה בפנימית התפנה. הוא היה כל כך עייף.

לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 8 פברואר 2015.

לפניכם סיפורה של ס', על הפחד והצורך הבלתי נמנע לקבל טיפול מידיו של רופא תשוש על סף קריסה, שזקוק לכמה ניסיונות חוזרים כדי לבצע בדיקה מכאיבה שעלולה להיות מסוכנת:

"חליתי באבעבועות רוח כשהייתי בת שנה וקצת. אני כמובן לא זוכרת דבר מהמחלה, ובזמנו חשבתי שהיא עברה לגמרי בלי להשאיר מזכרות, חוץ מצלקת קטנה על הפנים.

23 שנים אח"כ, קמתי עם חום ופריחה מוזרה בצד ימין של הגוף. בירור קצר העלה שמדובר בהרפס זוסטר (שלבקת חוגרת). רופאת המשפחה הייתה צריכה רק להציץ בפריחה שמאוד אופיינית למחלה כדי לאשש את האבחנה, וקיבלתי כדורים אנטי-וירליים.

כמה ימים לאחר מכן, הרגשתי מין נמלול באצבעות ומעט בקרקפת. זה עבר מעצמו ולא ייחסתי לזה חשיבות – סתם נרדמה האצבע מבחינתי. מאוחר יותר הגיע הקטע המפחיד. נסעתי הביתה מבילוי עם ידיד, ולא הצלחתי למצוא מילים. כל משפט לקח כאילו נצח. ידעתי שמשהו לא בסדר. בסופו של דבר הגענו למיון של בית חולים בשישי מאוחר בלילה.

חיכינו וחיכינו דרך כל שלבי הקבלה והשאלות. החליטו לעשות לי דיקור מותני כדי לשלול דלקת קרום המוח. מתמחה בנוירולוגיה ניסה פעם, פעמיים (כואבות) ולא הצליח. הוא ביקש מהמתמחה בפנימית, שכנראה היה הרופא הבכיר במיון באותו הזמן, לעשות את זה במקומו. רק שעות אחר כך, בסביבות 5 לפנות בוקר, המתמחה בפנימית התפנה לכך. אני זוכרת את המבט שלו – הוא היה כל כך עייף. הוא כנראה עבד ברצף, או בכמעט-רצף, מהשעה שמונה בבוקר של יום חמישי. ועכשיו היה שישי לפנות בוקר. החלפנו מבטים ואני זוכרת שעברה לי המחשבה בראש, כאילו זאת הבנה הדדית בינינו. שהסכמנו שנינו שהוא עייף, ואני יודעת את זה, ואין מה לעשות. ששנינו מחזיקים אצבעות שהוא לא יירדם עלי באמצע, עם המחט בתוך הגב שלי.

הבדיקה הייתה כואבת מאוד. היא כללה כמה ניסיונות של המתמחה, וניסיונות שלי להיות חזקה ולא לבכות או לרעוד מהכאב כדי לא לזוז. בסופו של דבר המתמחה הצליח ומיד עבר עם העיניים האדומות-מרוב-עייפות שלו למשימה הבאה. אני נשארתי לנסות ולהתאושש.

הסימפטומים הנוירולוגיים עברו אחרי כמה זמן ונשארתי מאושפזת במחלקה נוירולוגית עם תרופה אנטי-וירלית לווריד, 3 פעמים ביום. בעשר בבוקר, שש בערב ושתיים בלילה. לתרופה הייתה נטייה "להרוס ורידים", והורידים שלי בעייתיים, מה שהביא להמון המון דקירות וכאב, וירידות ליליות למיון בשלוש בלילה כי העירוי נדפק וצריך שוב למצוא וריד, והמתמחה שלא ישן צריך לנסות לדקור אותי שוב. המתמחה, זה שלא ממש יודע למצוא ורידים והוא מאוד מאוד עייף. דווקא הוא צריך לנסות למצוא את הווריד הבעייתי שלי. לחפש בשתי הידיים ועל גב כף היד של שתי הידיים ושוב בידיים ולא למצוא. לדקור ולא להצליח. לדקור שוב. והרבה פעמים הוא היה עסוק מאוד. ביליתי לפעמים שעה ויותר במיון, באמצע הלילה, רק מחכה שהמתמחה של נוירולוגיה יתפנה ויוכל להכאיב לי שוב בידיים. למזלי משפחתי הייתה שם איתי בכל רגע, גם בלילות, אחרת יכול להיות שהייתי מתייאשת מהטיפול ומוותרת עליו.

אחרי קצת יותר משבוע מתיש, כואב, ומייאש – השתחררתי מבית החולים. דבר אחד טוב יצא מזה – התחיל הסמסטר (אמנם בשבועיים איחור מבחינתי) ומי היה מאמין שאני אשמח כל כך לשבת בשיעור, אפילו בשיעור הכי משעמם, ואעריך את העובדה הפשוטה שאני לא בבית חולים?"

promo-2015fab8

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s