לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 19 פברואר 2015.

לפניכם סיפורה של אורית, על חוויה מייאשת, מתישה ומאכזבת עם מקרה חירום במערכת הבריאות, ועל התסכול המצטבר של המטופלים שמחכים שעות על גבי שעות ולא מקבלים יחס הולם:

"'בילוי' ערב משפחתי מ-16:00 עד 23:00 בקופ"ח ואחר כך במיון, הבהירו לי שמערכת הבריאות אכן קורסת – קופות החולים ובתי החולים, כולם.

עברנו רופאים שונים, אחיות, ומערכות שונות, כמעט כולם לא הסתכלו עלינו אלא על התיק במחשב.
הם היו עסוקים בהקלדת נתונים ובכסת"ח. הם לא בדקו אותנו, אלא רק העבירו אותנו ליעד הבא. אנחנו היינו רק 'קייס משפטי' לעתיד.

בין יעד ליעד (רופא/בדיקה/אחות וכדומה) המתנו בממוצע 45 דקות. היינו שם עם ילד כואב וחרד, ואף אחד לא באמת בדק אותו. נאמר לנו שהכי חשוב זה לשמור על הפתק עם המספר שקיבלנו בקבלה. על הפתק. לא על הילד.

יחד איתנו היו עוד עשרות אנשים מיואשים, כועסים ומאוכזבים מהמערכת שהאמינו בה. הם התפרצו בזעם על האחות הראשית, על הרופא הראשי, על הפקידות ועל כל מי שאפשר. כולנו היינו באותו מצב מייאש. כולנו היינו עממיים, לא מפורסמים, לא חשובים, לא מישהו שצריך לדאוג באמת ממה שהוא מרגיש או חושב.

פעם היה פחות מחשוב, פחות מכשירים, צילומים והדמיות, אך יותר הקשבה התבוננות וניסיון להקל על האדם שפנה אל הרופא. איך הפכה מערכת הבריאות לטכנית, ביורוקרטית ומשפטית כל כך?

בעצב רב אני מתחילה להבין את אלו שעוברים למערכת הפרטית."