לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 5 מרץ 2015.

לפניכם סיפורו של גיא חצרוני, שליווה את אביו המאושפז בבית חולים ומתאר את המצב במחלקה שבה החולים חסרי ישע, ואין מספיק רופאים ואחיות לטיפול בכולם:

"'לא תזיזו אותי חדר! לא איכפת לי מכלום!' זועק החולה מחדר 5.

מנאר, האחות הראשית מנסה לשכנע אותו בעדינות: 'אבל אין לי ברירה, מגיע מקרה ממיון וההוראות הן לפנות את החדר הזה עבורו'. – 'לא מזיז לי', צועק האיש, 'אתמול היה איתי משוגע בחדר והתחננתי שתעבירו אותי, לא הסכמתם, עכשיו נראה אתכם מצליחים להזיז אותי'.

בינתיים בחדר 7 שני צעירים, 10 מבקרים מסביב, שרים בקולי קולות, חאפלה – בית חולים, מרכז הארץ, ינואר 2015.

אבא שלי שוכב באורתופדית, הוא מבוגר ומצבו לא טוב, באמת לא טוב, הוא צריך עזרה בכל דבר. אני מבקש ממנאר לטפל בו: 'כן כן, תיכף', היא תמיד עונה, ואני חוזר למיטתו וממתין, וממתין… לאחר שעה שוב: 'כן כן, מייד', היא עונה כהרגלה, ועוד שעה חולפת…

נושא דחוף שהיה צריך טיפול ממתין כבר 19 שעות. כן, 19 שעות. ינואר 2015, בי"ח ישראלי.

'מה אני יכולה לעשות', מקוננת מנאר, 'רופא אחד על שתי מחלקות וטראומה, הכל לפי סדרי עדיפויות'. – 'ואבא מוזנח', אמרתי. 'למה להגיד מוזנח?', שואלת מנאר, 'הרי הזמנתי לו רופא…"