לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 12 למרץ 2015.

לפניכם סיפורה של דרורה פרלמן, מינואר 2015, על קשת שלמה של בעיות שבהן נתקלה כאשר ליוותה את אמה בבתי חולים ובאשפוז סיעודי – בעיות שמשקפות לא רק חוסר חמלה משווע כלפי המטופלים, אלא גם מסכנות את חייהם:

 

"אמי היתה חולת סוכרת ולחץ דם, וסבלה מרגל סוכרתית [זיהום או פגיעה קשה בכפות הרגליים שממנו סובלים חלק מחולי הסוכרת. צוות "מכתבים לבריאות"].

במהלך השנתיים האחרונות היא אושפזה בבי"ח כ-25 פעמים, וכל פעם שוחררה בלי שנעשה ניסיון יסודי לעזור לה. על בשרי חוויתי את ההמתנות המייאשות והלילות הארוכים בחדרי המיון.

בשנה האחרונה היא נדבקה בבי"ח בחיידק עמיד, הדבקה שהייתה נמנעת, לו היו נוקטים באמצעי הזהירות הדרושים, אך בלחץ והעומס הכללי של בתי החולים קשה להקפיד על כללי הזהירות. חיידק זה תרם להתדרדרות מצבה בשנה האחרונה.

באשפוזה האחרון בבית החולים סופסוף העבירו אותה לאשפוז טיפולי סיעודי, אך מצבה היה כבר קשה יותר כתוצאה מהזנחה של לחץ דם וסוכרת, ולכן נזקקה לאשפוז בסיעודי מורכב.

במקום בו היינו מעוניינים שתאושפז לא היה מקום פנוי, גם לאחר המתנה של מס' ימים. קופות החולים מקצות יותר מקומות אשפוז במקומות יותר זולים אשר התנאים בהם לא עונים למינימום הנדרש.

התוודעתי למצב הכאוב של הקשישים הבודדים במדינת ישראל. חלקם לא זוכים אפילו להוצאה אל השמש. לדוגמה, הקשישה שהייתה מאושפזת לצידה של אמי ומואכלת בזונדה לא הוצאה מחדרה וממיטתה אף לא פעם אחת במהלך החודש וחצי העצוב והאחרון של אמי.

אחד הדברים החמורים הוא שלא ניתן לחולים שם טיפול פיזיותרפיה המגיע להם כחוק. הבירוקרטיה של מערכת הבריאות אסרה עלי להכניס מטפל חיצוני באופן פרטי. טיפול פיזיותרפי מותאם היה תורם רבות לאמי וייתכן שאף מונע קריש דם שייתכן וגרם למותה.

ליקויים נוספים שנתקלתי בהם:

– אמי סבלה מאי-ספיקת ריאה (COPD). למרות בקשותיי לא הפנו אותה לטיפול ובדיקות מעמיקות יותר במחלקת ריאות של בית החולים, כנראה בגלל חוסר תקציבי. התייחסו באדישות לתלונותיה ולכך שהתקשתה לשכב ולא הצליחה לישון עקב תחושת מחנק. אני רואה זאת בחומרה רבה, שהרופאה הגריאטרית של המחלקה, לקחה על עצמה אחריות של נפרולוגית, בעוד היא איננה, וטענה שהבדיקות תקינות, ואינן מצריכות בדיקה בהקדם ע"י נפרולוג.

– עם קבלתה של אמי למחלקה ובשבוע הראשון לאשפוזה, הן מנהלת המחלקה והן אחראית המחלקה היו בחופש. לכן, בקשות רבות שלי נענו בדחייה עד חזרתן מהחופשה. נראה לי לא תקין שהן מנהלת המחלקה והן אחראית המחלקה ישהו בחופשה ממושכת בו זמנית, ולא יינתן מענה רציני בהיעדרן.

– אחד מן הסניטרים הקבועים במחלקה ניתק את פעמון המצוקה של אמי יותר מפעם אחת. לאחר פנייתי לאחות הראשית הסתפקו בלתת לו נזיפה. אף ייתכן שבאותו לילה בו אמי נפטרה היא ניסתה להזעיק עזרה, אך ייתכן שפעמון המצוקה שלה היה מנותק!!

לסיכום, בשנתיים האחרונות נחשפתי למצוקה בה שורה מערכת הבריאות בישראל וכיצד זה גורר בסופו של דבר טיפול רשלני וחלקי, הדבקה בחיידק עמיד והידרדרות לא מבוקרת."