לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 15 למרץ 2015.

לפניכם סיפורה של ד' על הטיפול הלקוי באמה הקשישה, שנזקקה למשאבים וציוד שמערכת הבריאות הציבורית לא יכולה מסוגלת לספק:

"סיפור קטן, לא על חיים ומוות. סתם מערכת לא מתפקדת שמשאירה הרגשת חמיצות.

אמא שלי מחר בת 83. היא סבלה מכאבים בירך והלכה לאורטופד של קופ"ח. הוא צילם, הפנה אותה לפיזיותרפיה. לא עזר. אז היא סתם זקנה שעכשיו הולכת עם מקל כי כואב לה, שכשיוצאת מהאוטו צריכה לעזור לרגל עם היד כי הרגל לא זזה לבד. מדי פעם כשנמאס, היא הולכת שוב לאורטופד של קופ"ח, שאומר שאין מה לעשות, זקנה. ואנחנו האמנו לרופא.

אחרי שלוש שנים חלה הרעה במצב, פתאום כל תזוזה גרמה לסבל בלתי נסבל. מאישה עצמאית עם קצת כאבים היא הפכה לתלותית.

ויתרנו על המערכת הציבורית ועברנו לפרטית:

הלכנו לאורטופד פרטי בבית חולים, ששלח אותנו לצילום, ואיבחן בפעם הראשונה שיש שחיקה במפרק הירך וצריך להחליפו.

אחרי ניתוח כזה יש שמונה שבועות שבהם אסור לכופף את המפרק – כלומר אי אפשר להתלבש, לגרוב גרביים או לנעול נעליים. אפשר לשבת רק על כרית מיוחדת וכנ"ל באסלה. צריך גם לשים תחבושות אלסטיות על הרגליים כשקמים, כלומר צריך מישהו שיהיה ליד החולה.

אמא עברה בסוף ניתוח פרטי בהשתתפות הביטוח המשלים, במזל התפנה תור אחרי 4 שבועות. קופת חולים סירבה לאשר שיקום, התעקשנו ובסוף קיבלנו שבועיים שיקום בבית חולים.

ואז גילינו שיש שתי מחלקות שיקום: שיקום לצעירים, ושיקום גריאטרי. והאפליה היא גילאית. כלומר הצעירים מופנים לשיקום: 2-3 משתקמים בחדר. ואילו המבוגרים מופנים לשיקום גריאטרי: 5 משתקמים בחדר, על חדר שירותים אחד. המחלקות בתת-תקינה ולמעשה בונים על כך שהמשתקמים ילוו בקרוב משפחה או מטפל סיעודי. לצורך תרגול ההליכה, שדרוש לאחר הניתוח, לצורך הירידה לטיפולים המשקמים, לצורך שימוש בשירותים (לשים את הישבנון שהבאנו, לעזור להרים את התחתונים, סליחה). 5 נשים על חדר שירותים אחד, זה חייב את אמא להשתמש בטיטול. כתוצאה מכך אמא נכנסה לדיכאון, והחלטנו לוותר על השיקום ולחזור לטיפול בקהילה.

ביטוח לאומי מודע לכך שצריך מלווה צמוד. אבל הפרוצדורה היא כזו שרק אחרי 6 שבועות הגיעה אחות לבדוק את המצב של אמא. האחות הגיעה ביום שבו חזרנו לרופא שאישר שמותר לאמא להתכופף.

במשך 6 שבועות העול הכלכלי של מציאת ליווי לאמא נפל עלינו. אם אין אפשרויות כלכליות בני המשפחה צריכים לקחת פסק זמן מהחיים לשישה שבועות, ואם אין אפשרות זה יקר: אי אפשר לקבל עובדת זרה מעכשיו לעכשיו לתקופה קצובה, והמטפלות הישראליות עולות כ-40 שח לשעה, כפול שישה שבועות.

שילמנו את הכסף באהבה לבחורה שהיתה זקוקה נואשות לפרנסה הזו. אבל מה עושה מי שידו אינה משגת? שקרוביו לא יכולים להרשות לעצמם להיעדר מהעבודה?"