לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 24 למרץ 2015.

לפניכם סיפורה של מיכל יובל פיקרסקי, על לחץ וצפיפות בחדר מיון שקשים לא רק לחולים, אלא גם למלווים שעוברים חוויה פיזית קשה ומתישה:

"לילה לבן עם אבא במיון פנימית: אני מלאת הערכה והערצה לצוות הרפואי על העמידה הבלתי אפשרית בתנאי עבודה ולחץ לא הגיוניים. השעה שתיים, שלוש, חמש בלילה וחדר המיון מפוצץ בחולים בלי רגע של שקט.

בו בזמן אני מלאת שאט נפש, גועל ובעתה מהתנאים בהם נמצאים חולים בחדר מיון – הצפיפות, הרעש, אבדן הפרטיות, חוסר ההתייחסות, השעות האין סופיות בהמתנה מיותרת לבדיקות, לתוצאות, לאשפוז.

ומילה על מדיניות 'בלי כסאות למלווים' (מלווה יחיד, הם לא מרשים יותר מאחד) – החולה במיטה, והמלווה אמור לעמוד (!) לצדו שש, שמונה ועשר שעות?! זה נראה למישהו הגיוני?

הכיסאות מפריעים לצוות הרפואי לתת טיפול – זה ההסבר. אבל מלווים שמסתובבים במסדרון, בין הרגליים של הצוות – זה פחות מפריע. לך תבין.

8 שעות במיון (מתוכן לפחות 5 של המתנה ועוד המתנה) מסתיימות באשפוז במחלקה פנימית. גם שם המצב לא יותר טוב, אבל זה כבר לפוסט אחר.

ברוכים הבאים למציאות ישראלית, פברואר 2015."