לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 26 למאי 2015.

לפניכם סיפורה של יעל, על ההזנחה ממנה סבלה בזמן האשפוז, משום שהאחיות עסוקות מכדי לתת לחולים סיעודיים את העזרה שהם זקוקים לה:

"סוגרת שבוע באשפוז. אחד השבועות ההזויים שהיו לי בחיי. עלבונות והשפלות מכל כיוון.

לא יכולה להתקלח לבד בגלל השברים בגב והנמקים בברכיים ובירכיים.

מבחינתם אסרו עלי לקום לבד מהמיטה ולהתקלח לבד (מחשש לנפילות וחבלת ראש).

צעירה אבל סיעודית…

מזל שביום רביעי היתה מישהי נחמדה מכוח העזר שקילחה אותי. המקלחת היחידה שזכיתי לה כל השבוע. המצעים מסריחים ומלוכלכים בדם. לא מחליפים.

דואגים לכל הזקנים הסיעודיים במחלקה. אבל אני צעירה. אז הם מתעלמים מהעובדה שאני סיעודית. שוכבת במיטה, נגעלת מהסירחון של עצמי ואין עם מי לדבר ואין לי שום דבר לעשות בנידון.

עכשיו היתה האחות והתפרקתי. אמרתי לה את כל מה שכתבתי כאן עכשיו. הבטיחה שתדבר עם מי שעובד מחר בוקר כדי שיטפלו בי. היתה נחמדה. אבל הבטיחו את זה כבר כמה אחיות נחמדות במהלך השבוע. אז לא מצפה לכלום.

והכי הרס אותי שבצהריים באו לקחת שוב דם כי הבדיקות מידרדרות. לא הצליחו למצוא וריד. כל הרצפה התמלאה בכתמי דם. ביקשתי שוב ושוב שינקו כי ידעתי שהבן שלי (בן עשר וחצי) צריך להגיע ושאם יראה את זה ייכנס לחרדה. לא ניקו. הוא הגיב קשה כשראה את זה.

ואני אפילו לא כועסת על הצוות. הם לא נחים לשנייה ורודפים אחרי הזנב של עצמם.

הרפואה הציבורית בישראל 2015."