לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 31 למאי 2015.

לפניכם סיפורה של ג', רופאה בבית חולים, המתארת את השגרה הקשה וההחלטות המייסרות שניצבות בפניה בכל פעם מחדש בגלל מחסור בכוח אדם ובציוד:

"הוא הגיע סביב השעה עשר וחצי בלילה, מלווה בבתו. הוא הושכב במסדרון. היו לי עוד 4 קבלות לפניו, הצצתי עליו וראיתי שהוא חי, נושם, וכנראה יישאר במצב זה בשעות הקרובות.

לקח לי כשעתיים עד שהצלחתי לגשת אליו, השעה היתה סביב שתים עשרה בלילה. הבת שלו אמרה לי שהיא כועסת, שאבא שלה ניצול שואה, שהוא עייף, שיש כאן אור, שלא מגיע לו להיות במסדרון. שתקתי. הסכמתי איתה. כשהיא סיימה אמרתי לה בשקט שיש לי 42 חולים במחלקה, 6 מהם במסדרון, וצר לי, כל כך צר לי שאין לי חדר.

בדקתי אותו במסדרון, הבאתי פרגוד שלא הצליח לכסות אותו לגמרי, הבאתי עוד פרגוד. הוא אמר לי שזה כמו בעולם השלישי, שתקתי. היו לו דמעות בעיניים, גם לי. לא הצלחתי לסיים את הבדיקה, הביאו אישה עם בצקת ריאות. לא היה מקום בחדר מוניטור, הכניסו אותה לפינה מרוחקת במחלקה. היא תמות שם, חשבתי, ואף אחד לא ידע. 'שימו אותה ליד הדלפק בכניסה למחלקה', ביקשתי. 'אין לנו מספיק בלוני חמצן נייד', אמרה האחות האחראית, וצדקה.

חזרתי אליו אחרי שעה, באחת לפנות בוקר, איש בן 81 שהיה במיון מהבוקר, בקושי מדבר מרוב תשישות, נבדק במסדרון על ידי רופאה שעובדת כבר 17 שעות ועוד 10 שעות לפניה…

זה לא משנה בעד מי הצבעת ומה עמדותיכם לגבי אירן, כולכם תגיעו לשם- כל אחד ואחת מכם בסבירות גבוהה יהיה הסבא/סבתא במסדרון. כולכם תגיעו לרופא מתמחה שאחראי לבד על עשרות חולים, חלקם קשים ביותר, קחו מספר…

זה לא סקסי להגיד את זה, זה לא נעים לשמוע, אבל זו האמת לאמיתה. זה קורה כאן ועכשיו, לסבים שלכם, להורים שלכם, לכם."