לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 9 ליוני 2015.

לפניכם סיפורה של כרמית ארבל טאו, על חוויה מייסרת של המתנה בחדר מיון עמוס באנשים כאובים, מפוחדים וכועסים, עם פחות מדי רופאים ויותר מדי מקרים דחופים:

"בעקבות התנפחות חריגה של השקדים נשלחתי בדחיפות למיון אף-אוזן-גרון על ידי הרופאה. היא לא השאירה לי ברירה ואם הייתי יודעת מה המצב בחדר המיון, ייתכן שהייתי מתחננת שתחשוב על פיתרון אחר.

ביליתי 10 שעות במיון, חלקן על הרצפה כי לא היו מספיק כסאות (ישנם שלושה במיון אא"ג, ומכיוון שהוא נמצא בתוך מיון כירורגי, אז רוב הזמן הם אוישו על ידי אנשים עם אצבעות מדממות שחיכו שעות לפלסטיקאי), וצפיתי איך הרופא אא"ג היחידי בכל בית החולים מנסה להתמודד עם המוני אנשים זועמים שכועסים שהם מחכים לו שעות על גבי שעות.

התחננתי לאינפוזיה במשך 4 שעות מכיוון שכבר סבלתי מהתייבשות (לא יכולתי לבלוע דבר בשל הנפיחות שממנה סבלתי) ופשוט לא היה צוות רפואי שהיה יכול להתפנות אלי עד שלא הייתי במצב קריטי ועל סף התעלפות. חזיתי בצוות שעבד ללא הפסקה, לא הצליח להגיע לכל החולים, קרס תחת העומס ועם זאת השאיר המוני חולים ללא מענה והיה צריך להתמודד עם כעס, זעם ותסכול רב מאותם אנשים.

התביישתי במדינה שלנו בצורה שלא התביישתי כבר זמן רב. נשבעתי שלא אלד בבית חולים, שלא אביא לכאן את ילדי אלא הם בסכנת חיים ושלא אחזור שנית על הטעות של הגעה למיון.

רופא האא"ג שטיפל בי אמר לי שדווקא היה לי הרבה מזל כי בדיוק התבטל לו ניתוח ברגע האחרון ונחסכו ממני עוד 5 שעות שבהן הייתי צריכה לשבת על הרצפה ולחכות רק בשביל שהוא יבדוק אותי 5 דקות, ייתן לי סטרואידים וישלח אותי הביתה…"