לצפייה במכתב שנשלח: מכתבים לבריאות 30 לאוגוסט 2015.

לפניכם סיפורה של א', רופאה בחדר מיון, שמפצירה בממתינים לטיפול במשך שעות ארוכות להבין את הרופאים העוברים סבל פיזי במשמרות הארוכות ולא עומדים בעומס:

"חדר מיון. אנשים מחכים שעות, מיואשים כל כך, מבוהלים, מדברים אליי לא יפה, צועקים. לא עשיתי פיפי מהבוקר. כואב לי הגב מרכינה מעל חולים.

חוסר אונים.

אני מנסה להסביר באדיבות שהצוות עושה כל אשר ביכולתו כדי לעזור. אנחנו רצים ממיטה למיטה, לא נחים לרגע, לא אוכלים או שותים. זה לא עוזר.

אנשים כועסים. אומרים שאין לנו חמלה. זה פוגע בי כל כך. גם כי חמלה זה משהו שנשבעתי לעצמי שלא אאבד לעולם וגם כי קשה לי לכעוס עליהם. איך אפשר לכעוס על מי שממתין שעות לקבלת טיפול ובדרך פשוט התייאש? איך אפשר לכעוס על מי שממתין שעות לקבלת טיפול ובדרך פשוט התייאש? מצב נורא.

מדהים איך תורנות יכולה להשתנות לגמרי כשבין כל האנשים המסכנים והמתוסכלים וההמתנה המשוגעת, מישהי טורחת לומר שהייתי אדיבה ונתתי לה הרגשה טובה."